|
|
Page:295
לעם אחד , מאוחד ומיוחד . העברית היא המלט התרבותי , כשם שהארץ היא המלט החומרי , והעצמאות – המלט המדיני לאומה היהודית המתחדשת . " על יצירת "המלט התרבותי" הופקד האולפן להנחלת הלשון . האולפן לעברית הוא גולת הכותרת של מפעל הנחלת הלשון . הדעות חלוקות הן בנוגע להוגה של רעיון האולפן – ד"ר יחיל מן הסוכנות היהודית או יוסף שקד מן המחלקה לתרבות – והן בנוגע למחדש המונח "אולפן . " אף שהאולפן הוגדר בכל מיני מסמכים "מוסד אינטנסיבי ללימוד השפה , " הוא לא נתפס בעיניהם של הוגיו ומקימיו כ"בית ספר לשפות , " אלא כמוסד שבו "מונחלת" השפה עם עוד ערכי תרבות אחרים . שני התחומים – השפה היומיומית , הפונקציונלית , המאפשרת תפקוד במגוון רחב של מצבי חיים , מצד אחד , וערכי התרבות מצד אחר – הינם שווי ערך , מעין "שורשים" ו"צמרות" היוצרים יחדיו את ה"עץ . " האולפן הראשון שהוקם – אולפן "עציון" ( שנפתח בירושלים , בנובמבר – ( 1949 קבע , למעשה , את מתכונת הלימודים באולפן עד השינוי שהיה במדיניות הקליטה והמעבר מקליטה במרכזי קליטה לקליטה ישירה . האולפן היה מיועד לעולים משכילים ובעלי מקצוע , והלימודים בו היו בתנאי פנימייה , ששחררו את הלומדים מטרדות היומיום והפרנסה ואפשרו להם לימוד אינטנסיבי מאוד של השפה העברית . בעקבות אולפן "עציון" נפתחו עוד אולפנים בתנאי פנימייה , אולפנים שהיו במשך הזמן למרכזי קליטה . מלבד האולפנים האינטרניים הללו קמה גם מסגרת לימודית אקסטרנית – האולפניות להנחלת הלשון . האולפניות האלה פנו לאוכלוסייה רחבה יותר – לא לעולים דווקא ולא למשכילים דווקא , והלימודים בהן התקיימו בעיקר בשעות אחר הצהריים והערב . לצד האולפנים שבמרכזי הקליטה והאולפניות נפתחו כעבור זמן גם אולפני עבודה – אולפנים בקיבוצים המשלבים לימודים עם עבודה . עד שנת 1988 הבחינה מדיניות הקליטה של מדינת ישראל בין עולים משכילים לעולים לא משכילים . קליטת עולים משכילים היתה אינטרנית בעיקרה – במרכזי קליטה , ששם היו האולפנים לעברית , שהלימודים בהם היו אינטנסיביים 28 -25 ) שעות שבועיות במשך חמישה חודשים . ( קבלת דמי קיום היתה מותנית בלימודים באולפן . עולים לא משכילים – להוציא קבוצות מוגדרות בעלות אפיונים מיוחדים – נקלטו בקהילה , ואם בחרו בכך , יכלו ללמוד באולפניות להנחלת הלשון , שהיו מסגרות לימוד אינטנסיביות פחות , ופעלו בשעות אחר הצהריים והערב . הנחת היסוד היתה שעולים שאינם משכילים זקוקים פחות לשפה לצורך תפקודם המקצועי , ואת השפה הדרושה להם לצורך תפקוד יומיומי הם ירכשו בכוחות עצמם , במפגש עם כלל האוכלוסייה . רק אחוז קטן מהם נקלטו באולפנים שבמרכזי הקליטה . לקראת סוף 1988 הוחלט על שינוי במדיניות הקליטה ועל יישום עקרון הקליטה הישירה . על פי העיקרון הזה , כל עולה המגיע לארץ נקלט בקהילה , בין שהוא משכיל ובין שאינו משכיל , להוציא קבוצות הזקוקות לתמיכה מיוחדת . העולה מקבל דמי קיום " ) סל קליטה ( " ללא כל התניה של לימוד השפה העברית . עם זאת במשך 18 החודשים הראשונים שלאחר עלייתו ארצה הוא זכאי ללמוד באולפן לעברית ללא תשלום . האולפנים שוכנים במוסדות קהילתיים וכן במרכזי קליטה . המדיניות הזאת יושמה הלכה למעשה מתחילתו של גל העלייה מברית המועצות לשעבר בדצמבר 1989 בכלל העולים , להוציא אוכלוסיות עולים הזקוקות לתמיכה מיוחדת , דוגמת העולים מאתיופיה . השליטה בשפה העברית ברמה כלשהי היא היום תנאי בשנים הראשונות למדינה היתה העברית שפת האם רק של כ 20 % - מתושבי ישראל . לעזרתם של לומדי העברית הוצאו כתביעת בשפה קלה ובניקוד . בתמונה : עמוד השער של השבועון המנוקד "שער למתחיל"
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|