|
|
Page:288
שפה וחינוך צביה ולדן במאה וחמישים השנים האחרונות עברה העברית תהליך של חילון . מלשון שהיתה כתובה בעיקרה ושימשה שחקנית ראשית בלימודי קודש , היא הפכה לשפת יומיום עשירה ומתאימה לכל תחום . משפה שדובריה מפוזרים במקומות שונים בעולם , היא הפכה לשפה המזוהה עם מדינה . לפני מאה ועשרים שנה היו ילדים מעטים שעברית היתה שפת האם שלהם , ואילו כיום יש למעלה משלושה מיליון דוברים ילידיים . שנים ארוכות היתה הוראת העברית חלק מן המאבק המרכזי לגיבוש דמותה של ישראל , והמורים , שרבים מהם למדו אותה כשפת זהות או כשפת תרבות , ראו בהוראתה שליחות ונהגו בה מנהג של הקפדה יתרה . בראשית המאה ה , 21– כאשר העברית היא שפתם הטבעית של הרוב המכריע של המורים בישראל , קיים מתח רב בין רצון המורה לשוחח עם תלמידיו בסגנונם , ולהבטיח על ידי כך הבעה פתוחה וחופשית , לבין התחושה שלו שעליו להיות שומר הסף של השפה ולהקנות לתלמידיו נורמות או תקנים שאינם בהכרח מצויים בסביבתם הטבעית . היום יש בחברה ובתרבות , בחיים ובסרטים , לגיטימציה מובהקת יותר לסלנג , והדבר מורגש בשפתם של ילדים : פערים בין שפה גבוהה לבין עגה יכולים להתגלות בשיחה אחת ואף במשפט אחד . הילדים מאמצים שגיאות מקובלות כמו "שתי בנים" או שימושים לא מובחנים כמו "תביא , " "תשים ת'חולצה , " והמורים מתלבטים אם "לחנך לעברית טובה" או לתקשר באופן חופשי עם הילדים בשפתם . כך קורה שהמשימה המוטלת על מערכת החינוך בהוראת השפה העברית מיטלטלת בין עיסוק בתקנים לעיסוק בתכנים . נראה כי הפתרון לכך הוא בשינוי הדגש בהוראה : במקום ללמד 'איך להגיד' או 'מה טוב ומה נכון , ' ילמד התלמיד להכיר ולמיין את התופעות השונות על פי משלבי השפה , ואז יחליט על פי צרכיו במה לבחור . לפי השקפה זו ברור כי אין אמת אחת , אלא חלופות תלויות הקשר שצריך להכירן , ואם לפני עשר שנים היה מורה מבקש מתלמידיו להסתכל במילון אחד בעל מעמד קאנוני , היום הוא יכול להפנות אותם להשוות בין מילונים שונים . אותו עיקרון נכון גם בנוגע לעיסוק בהוראת הניקוד . בעבר לימדו ילדים את תורת הניקוד , כדי שיוכלו לנקד בעצמם , והתלמידים התבקשו לתרגל נטיות של פעלים וגזירות של שמות , ואילו כיום מסתפקת המערכת בכך שהם יזהו את הצורות ואת הניקוד שלהן ויוכלו להסביר את התהליכים המשתקפים בהם . המערכת עברה לשימוש גורף בכתיב מלא ( חסר ניקוד , ( לעומת הכתיב המנוקד ( החסר ) שהיה נפוץ לפני כן . וכך , בעוד שבעבר התמקדה מערכת החינוך בהוראת התקן , במתן שמות או בתיוג , היום היא שואפת להביא למודעות הדובר את העוצמה הגלומה בידע על אודות השפה הדבורה והכתובה , ואת הכוח שידע זה מעניק לו . הדגש עבר מהוראה של רכיבי הלשון , כמו תחביר ודקדוק , אל דיון בהיבטים התקשורתייםהתרבותיים שלה . למעשה , המשמעות של כניסת הילד למערכת החינוך הפורמלית היא שהשפה שהיתה לו עד כה בעיקר אמצעי לתקשורת , נהפכת למושא למידה . על השימוש הטבעי בה עליו להוסיף את החשיבה על אודותיה ( מטא–לשון . ( האוריינות ולימוד השפה באותן השנים שבהן השתנה מעמדה של העברית , גם התרחבה המסגרת העיונית של העיסוק בידיעת קרוא וכתוב ובכל הנוגע לשפה הכתובה ולתרבותה בכלל . ההתרחבות הזאת הביאה להולדתו של המונח אוריינות , ( literacy ) שנגזר מהצירוף התלמודי "בר אוריין , " אדם בן שתי תורות – זה שיודע הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה . לאוריינות יש הגדרות רבות , אך לכולן משותפים כמה היבטים : עיגון הכתוב בתרבות ובהקשר החברתי שבו הוא נוצר , שימת דגש על תכלית הכתיבה ועל הסוגה ( הז'אנר , ( התייחסות מודעת ומפורשת למוען ולנמען בכל טקסט , הגדרה פעילה של תפקיד הקורא , עיסוק במכלול ופירוק לצורך שחזור השלם , ניתוח הכתוב לא רק על פי הרכיבים הלשוניים אלא גם על פי רכיבים תקשורתיים חוץלשוניים . ההבנות האלה הביאו להקדמת ההוראה של כתיבה חופשית , הורביץ ( עורכת , ( לשון העיתונות בת זמננו , מכון מופ"ת , תלאביב , תש"ס , עמ' . 147-134 רוזנטל , ר , ' הזירה הלשונית , עם עובד , תל–אביב , . 2001 רעם , ג , ' אמנות השיחה , ידיעות אחרונות וספרי חמד , תל–אביב , . 2003 77-91 . Journal of the Sociology of Language , 41 , 1983 , pp . Weil , S ., "Women and Language in Israel " , International Oxford & Cambridge : Blackwell Publishers , 1996 . Coates , J ., Women Talk : Conversation between Women Friends ,
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|