|
|
Page:277
לקריאה נוספת : אורבך אורי , סבא שלי היה רב , לקסיקון דתי–חילוני , כתר , . 2002 בורלא יאיר , לקסיקון דביר למונחים צבאיים , דביר , . 1987 הורוביץ מירי , "כזה , כאילו ודומותיהן – דלות לשונית או שינוי באתוס הנוער , " ? חלקת לשון , , 21 עמ' . 74-69 ליאון נסים , "פאר הדור , הנרדף , השטח והטמבלוויזיה , " פנים , 14 עמ' . 23-15 לקסיקון הסלנג העברי והצבאי , פרולוג , . 1993 מוצ'ניק מלכה , לשון , חברה ותרבות , האוניברסיטה הפתוחה , . 2002 פישלר בן–ציון , " מעט מעגת הקיבוץ , " לשוננו לעם , מח , עמ ' . 75-70 רוזנטל רוביק , הזירה הלשונית , עם עובד , . 2001 שיר סמדר , "בית ספר זה אחלה סטוץ : " מילון הסלנג של התלמידים , ספרית מעריב . שמוש אמנון , מילים בעלות משמעויות מיוחדות בקיבוץ , בתוך : שלמה קודש ( עורך ) ספר קמרט , ירושלים , המועצה להנחלת הלשון , עמ' . 217-193 שפירא ראובן ונתן רועי , לקסיקון שוטרים וגנבים , ידיעות אחרונות , ספרי חמד . מלשון הקב"ה ללשון הסט"א – על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית חיים באר למעלה ממאה שנים – בהפסקות , כמובן , ובעוצמות משתנות של נחישות ולהט – מנהלת האורתודוקסיה האשכנזית הלאציונית , באמצעות גלריה מכובדת של רבנים , מלחמה בעברית החדשה . לא זו בלבד שקורות מלחמה זו הן פרק חשוב במאבק ההיסטורי בין מסורת לחידוש , אלא שמגוון הטיעונים שהועלו נגד העברית בגלגוליה השונים של המלחמה יוצרים בצירופם תמונת ראי המשקפת , אם גם במהופך , דיוקן מאלף , ולעתים לא מוכר , של השפה שיוצריה ומעצביה לא תמיד ערים היו לאופיים ולטיבם של השינויים שחוללו בה תוך כדי חידושה . את הטיעונים אפשר לחלק לשניים : טיעון אידיאולוגי מסורתי בניסוח מיושן , ומערכת טיעונים אינסטרומנטלית בניסוח מודרני כביכול . תמצותו הבהיר של הטיעון המסורתי מופיע בכרוז שעליו חתומים שלושה מדובריה המרכזיים של ירושלים החרדית : הרב יצחק ירוחם דיסקין , שנאצל מהילת הקדושה של אביו המהרי"ל דיסקין , שנודע בכינויו "הגאון מבריסק , " ראש קנאיה של ירושלים בדור הקודם ; הרב יוסף חיים זוננפלד , הכוח הקנאי העולה שינק את סמכותו מבית מדרשו של ה"חתם סופר ; " והרב משה נחום ולנשטיין , דיין ירושלמי בעל שם . הכרוז הוא מחודש חשוון תרע"ט , שלהי , 1918 פחות משנה לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים . הכרוז הזה מסורתי הן בעיצובו הגרפי , הן בדרך התנסחותו – יותר משיש בו פנייה לנמענים יש בו משום גילוי דעתם של החותמים עליו – והן בהישענותם האסוציאטיבית של החותמים על הסמכות שאין לערער של אבי האורתודוקסיה , ה"חתם סופר , " שנודע במאבקו חסר הפשרות במודרנה בבחינת "חדש אסור מן התורה . " הרבנים מכתירים את דבריהם בצירוף "דעת תורה" – כלומר , דברינו מחייבים אתכם הקוראים כפסק הלכה שאין לסטות ממנו ואין להרהר אחריו , הגם שלמעשה אין לו על מה לסמוך בספרות ההלכתית , אלא הוא יונק את תוקפו מסמכותם האישית של הפוסקים–כותבים : " מוצאים אנו בנפשנו חוב גדול וקדוש לתת ידינו עם הרה"ג [ הרבנים הגאונים ] גודרי גדר מסביב לגבול עולם אשר גבלו ראשונים בכרם תוה"ק [ תורתנו הקדושה ] לבל יפרצו פרצות בחומת החינוך הק ] ' דוש ] המקובל באומתנו זה אלפים בשנים ואשר עמדו עליו אבותינו הק' בנפשותם , וכל דבר חדש פיגול הוא לא ירצה . וביחוד התמורה והחליפין שבדו להם המתחדשים להחליף תורה שלמה בשיחה בטלה ובמקום לימוד תוה"ק וקיום מצוותיו לקחו להם ביטוי שפתים של הלשון העברית להרע ולא להיטיב . " כלומר , העברית אסורה , לדעת הנהגת המשמרים , לא מצד עצמה וטבעה אלא בשל עצם מעשה החידוש הכרוך בה ושעל כן השרשתה היא בבחינת פריצת גדר , וגם בשל היותה תחליף דל למלא % ת אמיתית . הכרוז השני , המאוחר יותר , הנושא את הכותרת "לא תיתן את בתך לבית חינוך שלומדים שם עברית" – כותרת האמורה לעורר בקוראים את זכרו של הפסוק "ומזרעך לא תתן להעביר למולך , " מעלה מערכת של טיעונים נגד העברית . הטיעונים , אינסטרומנטליים בעיקרם , נאבקים נגד הקניית הלשון לנשים , בעיקר לילדות ולנערות – שהיו ונשארו שדה הקרב העיקרי בין תומכי העברית למתנגדיה מאז הקמת חברת "שפה ברורה , " שהרי הגברים ידעו , כמובן , עברית , בזכות לימודי הקודש והתפילה . מתוך הכרוז שאינו חתום ומניסוחיו החדים והבהירים ניכר כי מחבריו ערים היו לעוצמתה של תעמולה מודרנית . לדעתם , העברית נוצלה וגויסה למאמץ הכולל של ההשכלה ושל התרבות הלאומית החילונית כדי לחולל שינוי כולל בחברה היהודית , או כלשונם :
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|