|
|
Page:270
רשימות של ראשי תיבות ונוטריקונים ומילונים למקצועות שונים שהוציאה האקדמיה ללשון העברית . במשך יותר מדור ( משנות ה60– עד שנות ה90– של המאה ה ( 20– היה למילון אבן–שושן ( המילון החדש ) על כל מהדורותיו ורשימות המילואים שלו מעמד של סמכות בלעדית בתחום הלקסיקוגרפיה . אפילו בדיונים משפטיים נהגו לצטט ממנו ולהסתמך על המשמעויות המתועדות במילון הזה , מתוך הכרה במעמדו הקאנוני . בעשור האחרון של המאה ה20– הסתמנה גיאות בחיבור של מילונים חד–לשוניים . הסיבה לכך נעוצה בהכרה שהעברית בת זמננו משתנה במהירות , ושהמילון הקאנוני של אבן–שושן כבר אינו משקף את ההתפתחויות האחרונות , ובעיקר את השימושים העממיים בלשון ואת חידושי האקדמיה . השימוש במילון כספר עזר הפך לחלק מתוכניות הלימודים בבתי הספר , וכך נוצר לחץ מצד מערכת החינוך להוצאת מילונים עדכניים שיהיו "ידידותיים למשתמש . " במילונים החדשים אכן הושם הדגש על הצד הסינכרוני ( הראשון שבסדרה הזאת נקרא מילון ההווה , והוא אכן מתעד את המילים הרווחות בעברית בת ימינו . ( המילונים החדשים כוללים מילים המשמשות בימינו ברמות לשון שונות , ובתוכן מילים שאינן מצויות במקורות העתיקים וחודשו בידי מוסדות רשמיים . הם אינם נמנעים מלכלול ערכים שנוצרו ברובד העממי ( בהם גם ביטויי עגה . ( עם הבולטים במילונים החדשים נמנים רב מילים , מילון ההווה , מילון ספיר וכן מהדורה חדשה של מילון אבן–שושן . מקצתם זכו גם למהדורה "מרוכזת , " המיועדת לשימושם של תלמידי בתי הספר . עד לשנות ה60– של המאה ה20– שלטה בלקסיקוגרפיה העברית גישה פוסקנית–טהרנית . המילונאים הסתמכו בעיקר על אוצר המילים המצוי במקורות הקלאסיים ובטקסטים הקאנוניים של הספרות העברית החדשה . הדבר התבטא במעמד הסמכותי שהיה למילונים בחברה הישראלית . מילון אבן–שושן במהדורותיו המאוחרות , ובעיקר המילונים החדשים משנות ה , 90– אימצו בהדרגה גישה פלורליסטית–דסקריפטיבית . הם השתדלו לתעד את השימוש הרווח במילים בפועל , לפעמים תוך הימנעות מקביע = ת נורמטיביות ( מה "נכון" ומה "משובש . ( " עד כמה קשה היה למחברים להינתק מן הגישה הפוסקנית אפשר לראות במילון ההווה ( בעריכת שושנה בהט ומרדכי מישור , , ( 1995 שבו ננקטה אמנם גישה סינכרונית לתיאור אוצר המילים , אך עם זאת מצויות בו גם קביעות נורמטיביות ( למשל : ליד הצורה מיסוי מצוין "לא תקני , " וליד כופתה מצוין "לא : כופתאה . ( " שאלה מרכזית במילונאות היא בעיית "הקביל % ת המילונית" של הערכים , כלומר – קביעת הקריטריונים להכללתו או לפסילתו של ערך במילון . קשורה לכך גם שאלת ציון המשמעויות של המילה הראויות לתיעוד במילון . האם הקריטריון העיקרי להכללתו של הערך הוא מבנה המילה , כלומר אם היא בנויה על פי כללי הדקדוק של השפה , או שמא יש להעדיף על פניו את עקרון התפוצה או השכיחות של השימוש בפועל . כל העוקב אחר השינויים במילונאות העברית מאז תקופת התחייה יעמוד על התהליך של מעבר הדרגתי מעקרון הקאנוניות אל עקרון התפוצה . הדבר מתבטא בכך , שבניגוד לעבר , המילונאי מחליט אם לכלול ערך מסוים במילונו בראש ובראשונה על פי הקריטריון אם המילה מקובלת בשימוש . לפי עקרון התפוצה , גם קבוצות מילים הנחשבות ל"בעייתיות" עשויות להיכלל במילון . בקבוצות האלה נכללים ביטויי עגה ( סלנג , ( מילים המוניות " ) גסות ( " ומילים לא תקניות . לעומת זאת , ספק אם ייכללו במילון כזה מילים שאמנם נוצרו על פי הכללים הנורמטיביים של הדקדוק העברי אך אינן מקובלות בשימוש הרחב , דוגמת חידושי סופרים ומילים שחידשה האקדמיה ללשון העברית אך אינן שגורות בפי דוברי השפה . השימוש במילון כספר עזר היה לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר , ונוצר לחץ מצד מערכת החינוך להוצאת מילונים שיהיו " ידידותיים למשתמש . " דף מתוך מילון מאויר של דוד אטינגר "שפתנו במראות , " שיצא בשנת 1953
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|