|
|
Page:268
חיה , חייב להכיר בכך שקיימות נורמות שונות המקובלות על קבוצות שונות והמשרתות צרכים שונים . כמו שצוין , נורמות של לשון משתנות מפעם לפעם , בדומה לנורמות אחרות של התנהגות חברתית . הן משקפות נוהג רווח בתקופה מסוימת , ונוהג כזה תלוי במידה רבה גם בנטיות אופנתיות . תקני הלשון נתונים פחות לשינויים , משום שהם יונקים את תוקפם מטקסטים קלאסיים או קאנוניים , ואינם מושפעים מן הנוהג הרווח . ועם זאת גם תקנים עשויים להשתנות , משום שקובעי התקנים נוטים להתפשר עם הנורמות . ואולם תקן לשוני משתנה בקצב אטי ; זהו תהליך של השפעת ה"מצוי" על ה"רצוי . " השינויים משתקפים היטב בניסוח כללי השימוש בעברית במדריכי לשון . המדריכים האלה – גישתם לעולם פוסקנית , נוסח "אמור כך ולא כך , " והם מיועדים לתלמידים , לכותבי מאמרים , לעורכים ולמתרגמים . מי שמשווה מהדורות שונות של מדריכי לשון מתקופות שונות ייווכח שקיים תהליך מתמשך של ויתורים בטהרנות הלשונית ושל התפשרות עם הנוהג הלשוני המקובל . מוסדות ההכוונה הלשונית במרבית החברות יש מוסדות המופקדים על ההכוונה הלשונית , כלומר על קביעת התקנים לשימוש בעברית . יש לציין שהמוסדות האלה עוסקים בעיקר בהבעה הפורמלית , בעיקר בזו שבכתב . האקדמיה ללשון העברית מתערבת בשימוש בלשון באמצעות קביעה של מונחים , מקצתם מיועדים לבעלי מקצועות ומקצתם כלליים ומיועדים לציבור הרחב . עצם קביעת המונחים אמנם אינה מבטיחה את קליטתם . אם נעיין בדפי " למד לשונך" שמפרסמת האקדמיה , ניווכח שכ 50 % – מבין התחדישים השתגרו בשימוש . חלק ניכר מהמונחים נועדו להמיר מילים שאולות מלועזית או מילים שנפסלו – אם משום שנוצרו שלא בהתאם לכללי הדקדוק אם משום שתורגמו בדרך של תרגום שאילה מלועזית . הכללתן של המילים החדשות במילונים תלויה בשיקול דעתו של המילונאי . עליו להחליט אם לתעד את המצוי בשימוש בלבד ( כלומר – לנהוג על פי הנורמה , ( או שמא לכלול במילון גם מילים חדשות שנוצרו במוסד המוסמך לכך ( כלומר – לנהוג על פי התקן . ( האקדמיה ללשון העברית תורמת את תרומתה גם להכוונת השימוש התקני בכללי הדקדוק ( לדוגמה : כללי הקמץ הגדול , ( בכללי הכתיב ( כללי הכתיב חסר הניקוד ; כללי התעתיק ) ובכללי הפיסוק ( כללי הפיסוק . ( גם בתחומים האלה קיימים פערים בין התקן לנורמה ; כללי הכתיב חסר הניקוד אינם מיושמים במילואם , אפילו בטקסטים ספרותיים ובמכתבים של מוסדות רשמיים , לא כל שכן בעיתונות היומית . מלבד האקדמיה ללשון העברית מן הראוי להזכיר כמוסדות מכוונים גם את מערכת החינוך ואת צה"ל . משרד החינוך אינו קובע תקנים , אלא מנסה ליישם בהוראה את התקנים המקובלים , תוך הסתמכות על המקורות ועל קביעות האקדמיה ללשון . יישום התקנים נעשה בהתאם לגיל הלומדים , ומוצא את ביטויו בתוכניות הלימודים ובמבחני הבגרות . מן הראוי לציין , כי אין למשרד החינוך רשימה של דרישות מפורטות בנוגע לטיבה של העברית התקנית , והוא מסתמך בעניין הזה על התקנים המקובלים כפי שהם באים לידי ביטוי בפרסומי האקדמיה ללשון , במילונים ובספרי הלימוד . צה"ל מטפל בעיקר במינוח צבאי , כולל השימוש בראשי תיבות . כפי שצוין לעיל , גם למוסדות התקשורת חלק חשוב בקביעת תקני הלשון ובעיקר בהטמעתם . לרשות השידור יש יועץ או יועצת לשון שתפקידם לדאוג שעורכי התוכניות והקריינים יקפידו על לשון תקינה . לעיתונים יש בדרך כלל תקני לשון משלהם , המחמירים פחות מאלו הנכללים בספרי הלימוד ובפרסומי האקדמיה ללשון . נזכיר לבסוף סוג מיוחד של נורמות לשימוש בלשון , שמאז שנות ה80– של המאה ה20– נוהגים לכנותו בשם "תקינות פוליטית" . ( political correctness ) הנורמות האלה מצויות בתחום הסוציו–לשוני , להבדיל מנורמות לשוניות–דקדוקיות . במרבית החברות יש מוסדות המופקדים על ההכוונה הלשונית . בתמונה : 2 דפים מתוך הספר "הרובה , מונחים עבריים" בהוצאת "הגדוד הראשון ליהודה , " תר"פ
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|