|
|
Page:260
עיתונים . אליעזר בן–יהודה עצמו ייסד את העיתונים הצבי והאור במטרה מוצהרת להטמיע באמצעותם בקרב היהודים את השפה העברית החיה . לצדם פעלו , תחילה באירופה ואחר כך בארץ–ישראל , עוד עיתונים אחרים בעברית . שפת העיתונות הזאת עוצבה בדרך שלא יהיה בה כמעט לעז , וכך הציגה מילים חדשות רבות והציבה אתגרים חוזרים לפני מעצבי השפה לטבוע מילים למונחים חסרים . לפעמים היו העיתונאים עצמם קובעים את גורלה של מילה לשבט או לחסד , כמו שאפשר ללמוד ממילון המילים האובדות מאת עוזי אורנן , שמרבית התיעוד בו מובא מן העיתונים . כך הופיעו החלופות "אבניה , " "מהלכה" ומדרכה" בעיתונים של תקופת חידוש השפה , אבל רק "מדרכה" התקבלה . מבחינת התחביר והסגנון הלכה העיתונות הזאת בעקבות העברית הספרותית . הידיעות נוסחו בקפידה לשונית והמאמרים נוסחו בשפה גבוהה . הניסיון להביא את מכלול הטקסטים בעיתון במילים עבריות נתקל בקשיים רבים , ודווקא בשנות ה30– וה40– של המאה ה20– עלה משקל הלעז בעיתונות העברית . העיתונות של אותה תקופה היתה קשורה בדרך כלל למפלגות ולקבוצות אידיאולוגיות , ועליה השפיע השיח האירופי המקובל שבו התכתשו אידיאולוגיות ומפלגות באמצעות מונחים ושפה ייחודיים . לאורך השנים , בעיקר לאחר קום המדינה , נעשתה שפת הכתיבה החדשותית פשוטה יותר והיא התרחקה מן העברית הספרותית . על כך השפיעו עיתוני הערב ידיעות אחרונות ומעריב , שמעמדם ותפוצתם עלו . אמנם הם לא היו ניטרליים לגמרי מבחינה אידיאולוגית , אבל כיוונו עצמם לקהל רחב ופיתחו , גם בכתיבת החדשות וגם בתחום המגזיני , שפה פשוטה יותר המתאפיינת בבחירת מילים "בינוניות , " משפטים קצרים וכותרות קצרות וקליטות . השבועון העולם הזה , של אורי אבנרי , הציב אופציה לשונית קצבית , א–פרסונלית , שנועדה להציע דגם לשוני מקביל לשבועוני החדשות המובילים בעולם . שפת העיתונות הזאת לא אימצה את הסלנג ולא השתמשה במבנים מקובלים בשפת הדיבור , אבל היתה פתוחה למונחים שהציבור הרחב משתמש בהם יותר מאשר במונחים שהתיישנו , ובניגוד למוקדים אחרים של שימוש בשפה , לא הלכה בהכרח אחרי פסיקות האקדמיה ללשון . לצד מילים שהעיתונאים שימרו או הזניחו , נוצרו מילים חדשות שהם השתתפו בעצמם במלאכת יצירתן , כדוגמת המילים "גיבוי" ו "סיקור , " ואלה התבססו בשפה , לא תמיד בברכת האקדמיה . מחקרים הצביעו על כך שדווקא העיתונות תרמה תרומה חשובה להמרת מילים לועזיות מקובלות במילים עבריות , כמו "חוקה" במקום "קונסטיטוציה" ו"יבוא" במקום "אימפורט . " העיתונות הובילה גם הטמעה של תרגומי שאילה כמו "תנאים" במשמעות מצב והשימוש ב"כוח" במשמעותה הצבאית . בשנות ה30– החלה פעילותו של הרדיו , באמצעות "קול ירושלים , " שהפך לאחר קום המדינה ל"קול ישראל . " הרדיו נכנס מטבעו לתחום שבו לא היה לעיתונות הכתובה תפקיד , והוא השפה הנשמעת . הטקסט הנשמע הציב לפני מעצבי הרדיו הישראלי את שאלת היחס שבין הדיבור הרווח בציבור לבין הדיבור הנהוג ברדיו . גם כאן בחר הרדיו בדרך כלל בעמדה של מחנך ומכוון שפה , ולכן הנהיג בשידור לשון בינוניתגבוהה . על כך נוספה הבחירה במבטא הספרדי , על פי חזונם של בן–יהודה וחבריו , כולל הדגשת העיצורים המייחדים את ההגייה המזרחית , ולרדיו היה תפקיד בלעדי בהטמעתו . שנים רבות הוביל היועץ הלשוני של קול ישראל , אבא בנדויד , בעל תפיסות טהרניות , עמדה שלפיה על קרייני הרדיו ועיתונאי הרדיו לדבר בשפה מדויקת ועל פי כללים דקדוקיים ותחביריים מובנים המושפעים מהלשון הגבוהה . לטלוויזיה , שהחלה לפעול לקראת סוף שנות ה60– אך כבר שפת הכתיבה החדשותית נעשתה פשוטה יותר והתרחקה מן העברית הספרותית . על כך השפיעו בעיקר עיתוני הערב . בתמונה : מוכר עיתונים במדרחוב בירושלים , 1990
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|