|
|
Page:246
העברית קנתה לה תפקיד של lingua franca של היהודים ברחבי העולם . המסמכים שנשמרו בגניזה , ספרי המסעות והכרוניקות ועוד – כולם מעידים על כך ללא ספק . אמנם , אם הקריטריון להיותה של שפה חיה במלוא מובן המילה הוא קיומם של דוברים ילידיים על פי ההגדרה המקובלת , הרי העברית מתה מאות שנים קודם לכן , אולי בימי בית שני . מי שסבור כך אינו מקבל את שלל סימני החיים של העברית במשך הדורות כולם . עם זאת חייה הנמשכים והעיקשים של השפה העברית בכל הדורות יצרו את הבסיס לפריצתה הגדולה של העברית בימי ההשכלה ולאחר מכן , בתחיית העברית כלשון דיבור בארץ–ישראל ובתפוצות . העברית החדשה אינה חייבת את זהותה , קיומה או חייה לעברית מסוימת ש"מתה" כביכול . היא חייבת את כל אלה לכל שלביה וגלגוליה של העברית במשך 2 , 500 שנה ויותר . ולא פחות מכך , היא חייבת את קיומה למקומה של העברית בקרב היהודים בכל הדורות , לתפקידה המכונן בתרבות , בתודעה ובדת . קשה למצוא דימוי מתאים לקורותיה המיוחדים של השפה העברית . אם נבכר להתרחק מן המושגים "חיים" ו"מוות" ונבחר למשל במושגים "תרדמה" ו"התעוררות , " יתרבו הבעיות התיאורטיות , שכן קשה מאוד ואולי אי אפשר למצוא בקורות הלשונות בעולם כולו מקרה של "הירדמות" של שפה במובן של הפיכתה של שפה לשפת כתיבה בלבד ולאחר מכן שובה להיות שפת דיבור . שיבתה של העברית להיות לשון דיבור קשורה כמובן לנסיבות ההיסטוריות והאידיאולוגיות המיוחדות שנוצרו עם הופעת הציונות והתחדשות היישוב היהודי בארץישראל . מבט על אופי פעילותו של אליעזר בן–יהודה , ששמו נטבע בשיח הלאומי הכללי כ"מחיה השפה העברית , " מעלה הוכחות לכך שלא היה מדובר בתחייה , אלא בשינוי , הרחבה , עדכון והעמדה בחזית החיים המעשיים . הנה , למשל , העובדה שבהצעת מילים חדשות ביקש בן–יהודה על פי רוב להציע מילה יחידה כדי להחליף צירוף של מילים אחדות שהחל לשמש בכתב ובעל–פה לציון מכשיר או פריט יומיומי – העובדה הזאת מראה כי המונח החדש בא לסייע להתבטאות העברית שלא המתינה לכל "החייאה . " אנשים שהפיקו מבעים בעברית ביקשו לדבר על פצצות , תמרוני צבא , מברקים , אופנה וכפפות גם לפני שבן–יהודה הציע את המונחים . הם עשו זאת , באורח מסורבל . לעומת זאת , כשהציע בן–יהודה להמציא שורשים חדשים ולאחר מכן להתחיל לגזור מהם פעלים , שמות עצם ותארים משל היו שורשים ותיקים בשפה , נתקלה הצעתו בהתנגדות נמרצת והוא גנז אותה לבלי שוב . עניין זה מצביע על כך שהיתה תודעה חיה בשאלה מה "שייך" לעברית ומה זר לה . לו היה מדובר ב"תחיית מתים" לשונית סביר להניח שלא היתה מתעוררת רגישות כזאת , הנובעת מחושים לשוניים ראשוניים . מפעלו של בן–יהודה בחידוש מילים והמצאתן נשא אופי של תחרות עם המציאות , ש"התעקשה" להתחולל כך או אחרת . עיתונות התקופה , והפרוזה הטכנית שנכתבה בה , מלא = ת מונחים שכותבים הציעו , פשוט על ידי הבאתם אל הקורא , בטקסט ( אולי בתוך ביאורם בטקסט או בהערה בסוגריים . ( גם התופעה הזו מראה על חיות ממשית של העברית . יתרה מכך , חשוב לשים לב לעובדה סטטיסטית : אף כי לבן–יהודה יצא שם של מי שהמציא מילים רבות ( כמאמר השיר "מילים–מילים הוא בדה ממוחו הקודח , ( " ואף כי דורות של תלמידים לומדים כיצד הוא פנה לשורשים בארמית ובערבית כדי להמציא מילים , האמת היא שהוא טבע פחות מ300– מילים , ובהן רק 20 פעלים . לעומת זאת , מן המאגר העברי ההיסטורי הוא נטל אלפי מילים – הוכחה נוספת לכך שמפעלו היה בעיקר מפעל של חידוש והרחבה . לאליעזר בן-יהודה ( בתמונה : בחברת אשתו , חמדה ) יצא שם של מי שהמציא מילים רבות בשפה העברית . האמת היא שהוא טבע פחות מ300- מילים , אבל נטל אלפי מילים מהמאגר ההיסטורי של השפה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|