|
|
Page:238
השפה סופרים מרכזיים שכתבו עברית , והרחיבו את גבולות השפה , ומקצתם אף תרמו מילים רבות לעברית החדשה . התשתית הלשונית המתבססת התפשטה לתחומי חיים רבים בארץ–ישראל , ואחוז יודעי העברית ביישוב עלה בהדרגה . על פי סקרי אוכלוסין , עלה מספר הבוגרים מכלל היהודים המצהירים שהם דוברים עברית מ 25 % – בשנת 1914 ל 70 % – במאי , 1948 עם הקמת מדינת ישראל . נוצרו מערכות חדשות בתחומי הרפואה , המדעים והמשפט , והיה צורך ליצור לכל אחת מהן לקסיקון עברי , כמו גם בתחומי הטכנולוגיה , החקלאות , האמנויות ועוד . "הלשון העברית היתה המלט המאחד את החברה על כל ממסדיה , " כותב הרשב במסתו . המאמץ להרחיב את אוצר המילים העברי כלל גם הכרה בהכרח לכלול בו מילים שאולות בהיקף מסוים , ועם השנים ניתנה גם לגיטימציה לשימוש במילים לועזיות , שחלק מהן עברו "גיור" ( כלומר , התאמה למערכת המורפו–פונטית של העברית , ( בעיקר בתחום המדעים והטכנולוגיה . כאן ניכרת השפעת הגרמנית והשפות הסלאביות על הצורה וההטעמה של מילים לועזיות רבות כמו רבולוציה , פסיכולוגיה , אידיאולוגיה . מילים לא מעטות חודשו על בסיס מילים לטיניות , כמו הפועל " לדקלם" שחידש נחום צמח ( מייסד "הבימה ( " בעקבות declamare הלטיני והצורות האירופיות שצמחו ממנו . הדור של ילידי הארץ פיתח לשון דיבור , מעין "עברית ילידית , " השפה הישראלית המדוברת של דור הצברים . בשנות ה40– של המאה ה20– התפתח הסלנג העברי–הישראלי , שהושפע בעיקר מן היידיש ומן הערבית . תקופת המדינה לאחר הכרזת המדינה נמשכו המגמות של שנות טרום המדינה . מערכות ציבוריות חדשות נוצרו , ונדרשה הרחבה של השפה כדי למלא את צורכיהן , בעיקר את אלה של הצבא ומערכות השלטון , דהיינו הממשלה על משרדיה , הכנסת , בתי המשפט ועוד . הסלנג הישראלי הושפע יותר ויותר מביטויים שנוצרו בתוך צה"ל , שהתגלה כגורם החברות המרכזי של החברה הישראלית . מעמדה של העברית המדוברת התחזק , והיא החלה לחלחל אל השירה והספרות . קליטת ניצולי השואה וההגירה הגדולה מארצות המזרח קידמו את המפעל הרחב של הנחלת הלשון , שנתפסה עתה לא רק כמכשיר הכרחי לתקשורת בחיי היומיום , אלא ככלי מרכזי של סוציאליזציה באידיאולוגיה של " כור ההיתוך . " לעשורים האחרונים של המאה ה20– אופייני המקום המרכזי שתופסת התקשורת האלקטרונית , ובעיקר הטלוויזיה , המעצבת ומשקפת במידה רבה את העברית המדוברת , וקובעת את האופי והתכנים של מה שקרא חיים רבין "העברית הבינונית , " משלב המשרת את כלי התקשורת וממוקם בין העברית העממיתהמדוברת לעברית הספרותית . ההתפתחות הטכנולוגית המואצת והחשיפה לתרבות האמריקנית באמצעות הטלוויזיה והמוזיקה הפופולרית חיזקו מאוד את מעמדה של האנגלית כשפה המשפיעה ביותר על העברית העממית המדוברת . בתקופה הזאת גובר הערעור על הגישה הנורמטיבית הקלאסית , שלפיה ניתן לכפות דפוסי כתיב , פיסוק ודיבור תקין על כלל אוכלוסיית הדוברים . דילמות היסוד של העברית המודרנית היתוך וניגוד בין רובדי הלשון בעיה מרכזית שניצבה בפני מחדשי השפה בשלב התחייה היתה השילוב בין הרבדים ההיסטוריים של העברית . הוא לא היה מובן מאליו . בן–יהודה מספר על כמה תגובות שקיבל מבלשנים של השפה העברית באירופה כשהחל לעצב את מילונו , ולפיהן אין ליצור מילון משותף לכל רובדי העברית כי מדובר בשפות שונות . אפילו יוסף קלוזנר , ממחדשי העברית , טען שהעברית אינה לשון אחת אלא ארבע לפחות : עברית מקראית , לשון המשנה , העברית התיבונית ( היינו , לשון התרגומים מערבית בימי הביניים ) והעברית המודרנית . על פי התפיסה הזאת , לכל רובד היסטורי בשפה יש מעמד עצמאי , אפיונים משלו , יש לחקור אותו בנפרד , והחיבור בין הרבדים יהיה מלאכותי וחסר סיכוי . המכשול הזה היה בעיקרו אינטלקטואלי , שכן מרבית מחדשי העברית פעלו באופן בלעדי על פי התפיסה שמדובר בשפה אחת , וכי על העברית החדשה לחבר בין הרבדים ולהשתמש בכל מקורות השפה העברית . רוב מחדשי השפה נטו בראשית מפעל התחייה להשתמש בעיקר בלשון המקרא . הרקע לכך היה בחלקו אידיאולוגי . לשון המקרא , שבה כתבו גם יוצרי תקופת ההשכלה , התאימה יותר לחזון השיבה למולדת ולאתוס הציוני , בשל זיהויה עם החיים הקדומים בארץ–ישראל , וכן עם חיי היומיום ותוכניהם החילוניים . ברוב המקרים שבהם עמדו בפני המחדשים מילים חלופיות מלשון מקרא ומלשון חכמים נבחרה האופציה המקראית . בתחום התחביר והסגנון הבחירה והחיבור היו קשים יותר . התחביר המקראי היה קשה לאימוץ בעיקר עקב השימוש בזמני הפועל , ובעיקר בו' ההיפוך , ולצד הסגנון המקראי המהודק הציעה לשון חכמים סגנון גמיש ופתוח יותר . במהלך השנים התערערה הדומיננטיות של לשון המקרא . מעצבי הלשון החדשה , מחדשי מילים , לשונאים וסופרים , השתמשו בשני הרבדים – המקראי והבתר–מקראי – והגבולות שביניהם טושטשו . בן–יהודה מתאר , במבוא למילונו , איך גילה את הפוטנציאל המילוני והסגנוני של לשון חכמים : "יש
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|