|
|
Page:208
לציונות חושף את המאפיינים של הקיום הדתי השמרני לנוכח המודרנה , ובראשם את השניות שבין אידיאולוגיה לאתוס המעשי ולפעילות השגרתית . מהבחינה הזאת יש שותפות בין החרדים לבין הציונות הדתית . דפוס משותף נוסף ניכר ביחסם של הזרמים הדתיים לציונות : שלילת החילון . השלילה הזאת משותפת גם לחרדים וגם לציונות הדתית , אך תגובתה של הציונות הדתית היתה מורכבת וסבוכה יותר . החרדים דחו כל פשרה שיש בה הכרה בחילון . הרב שלמה וולבה , מחשובי המעצבים של האתוס החרדי בישיבות הליטאיות , הביע את הגישה הזאת בנחרצות : " אי אפשר להסכים לייסוד מדינה המושתתת על חילוניות מובהקת , וכל כוונתה לטפח כאן טיפוס חדש של יהודי לאומי חילוני " ! עד לעצם הימים האלה מכתתים רגליהם מטיפים חרדיים , אשכנזים כספרדים , ממקום למקום ומעדה לעדה , ופורטים לפרוטות את הריקנות הקיימת , לדעתם , בחילון ובאורח החיים ה'נורמלי' שמימשה התנועה הציונית . טיעון משותף לחרדים ולפולמוסנים מקרב הציונות הדתית הוא שהתנועה הציונית הציגה את הלאומיות כתחליף לשמירת תורה ומצוות . מבחינתם , הציונות ביקשה בראש ובראשונה לשנות את תוכנה של היהדות . "היהדות איננה תלויה בדת משה וישראל כי אם ברוח לאומי . " בציונות הדתית העלה את הטיעונים האלה בהרחבה ובססגוניות הרב משה אביגדור עמיאל , רב באנטוורפן ולאחר מכן רבה של תל–אביב . בסגנונו החריף טען כי בעבר אלוהים והתורה עמדו במרכז החיים של עם ישראל בזמן שהארץ היתה בשולי העניין ; באה הציונות והפכה את היוצרות , אלוהים והתורה נדחקו לשוליים והארץ תפסה את המרכז . על אף הזהות בהתנגדות לחילון אימצה הציונות הדתית עמדה פטרנליסטית מורכבת . כבר בראשית הופעתה של הציונות הציגו הרב יצחק יעקב ריינס , מייסד "המזרחי , " וחבריו את התנועה הציונית כתנועת תשובה . בכך כבר התיימרו לעמוד על מטרתה ה'פנימית' והנסתרת של התנועה המדינית . רבים בקרב הציונות הדתית נתלו בתפיסה בעלת שורשים חסידיים של 'הנקודה הפנימית , ' שלפיה לכל יהודי יש זיקה יסודית ובלתי ניתנת להסרה ליהדות ולאלוהיה . הם סברו שהתנועה הציונית , שסחפה מתבוללים ומתרחקים מהיהדות לשורותיה , גורמת ליהודי להתוודע אל 'הנקודה הפנימית' שבו , וסופה שתשיב את אנשיה בתשובה . הציונות הדתית טיפחה את הגישה שהחילון הוא זמני בלבד והמתינה בדריכות להיעלמו . אפשר לשער שרק עם כניסתו האקטיביסטית של ר' מאיר ברלין ( בראילן ) להנהגת התנועה הציונית הדתית בראשית שנות ה20– של המאה ה20– התפכחה זו מהציפייה הזאת , אף שלא השתחררה ממנה לחלוטין , והיתה לתנועה אופוזיציונית המבקרת את החילון ולוחמת להגבלתו . הציונות הדתית פיתחה אפוא תפיסה פטרנליסטית , הקובעת את מניעיו ה'אמיתיים' של הציוני–החילוני , שבאופן פרדוקסלי הם הפוכים למניעיו החיצוניים ונוגדים אותם . המדינאי הציוני סבור שהוא חותר להקמת ישות מערבית–ליברלית המופרדת מהדת ; החלוץ פורק העול סבור שהוא מקים התיישבות חילונית ותורם להתהוות חברה סוציאליסטית מודרנית ; אך , לאמיתו של דבר , שניהם ממלאים את תוכניתה של ההשגחה העליונה להשיב את עם ישראל למסורת ולקדם את תהליך הגאולה . הרב קוק כתב בשנת : 1920 " רוח האומה שנתעורר עכשיו , שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלהים , אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכיליון ; אכן מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם , כל כך מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים , עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד , ' כיוון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל , הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו . " הרב קוק ותלמידיו הקנו ביסוס תיאולוגי וקבלי מעמיק לתפיסה הזאת , ומכאן ואילך היא נעשתה לתווית היכר של פאשקוויל אנטי-ציוני שנתלה בשכונה חרדית . טיעון משותף לחרדים ולפולמוסנים מקרב הציונות הדתית הוא שהציונות הציגה את הלאומיות כתחליף לשמירת המצוות
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|