|
|
Page:128
ההסתדרות הציונית ; זו העדיפה הסדר עם שלטונות הנאצים , שבאמצעותו אפשר היה להציל רכוש יהודי על ידי העברת סחורות מתוצרת גרמניה לארץ–ישראל . גולדמן עצמו , אף שהיה מיוזמי החרם על גרמניה , תמך עם זה בהסכם ה " העברה " הציוני . נאמנותו לעניין הציוני היתה בכל זאת חזקה יותר . ב1935– נתמנה גולדמן לנציג הסוכנות היהודית ליד חבר הלאומים בז'נבה . הוא צורף להנהלה הציונית , כחבר משנה , עם זכויות הצבעה מוגבלות . משפרצה מלחמת העולם השנייה , הצליח גולדמן למלט את עצמו ואת משפחתו , בסיועו של סטיבן וייז , והגיע לארצות הברית לאחר מסע רצוף תלאות . גולדמן התבקש לשמש נציג הסוכנות היהודית באמריקה . אף שהקריירה הפוליטית שלו באמריקה נסקה במהירות , הוא היה ונשאר אירופי בהשקפת עולמו , הן הגלובלית והן היהודית , ובעיני המנהיגות הציונית המקומית נחשב נטע זר . במאי 1942 היה גולדמן מעורב בארגון הכינוס הציוני המיוחד , שנערך במלון בילטמור בניו יורק , ובו נתקבלה , ביוזמת דוד בןגוריון וחיים וייצמן , " תוכנית בילטמור , " שלפיה עם סיום המלחמה " ארץ–ישראל תקום כקומנוולת יהודי משולב במבנה העולם הדמוקרטי החדש . " במאי 1943 נקרא גולדמן לעמוד בראש המשרד המדיני של הסוכנות היהודית שהוקם בוושינגטון . אבא הלל סילבר , המנהיג העולה של הציונות האמריקנית , ראה במהלך הזה חתירה תחת סמכותה של המנהיגות המקומית . יריבות אישית קשה התלקחה בינו לבין גולדמן . המהלכים והקשרים הטובים שרכש גולדמן בחוגי הממשל האמריקני שימשו אותו יפה בעידן שנפתח לאחר המלחמה . גולדמן ייצג את הסוכנות היהודית בוועידת סן פרנסיסקו , באפריל-יוני , 1945 שבה הונחו היסודות להקמת ארגון האומות המאוחדות . שעתו הגדולה של גולדמן באה כאשר , במבוי הסתום שאליו נקלעה ההנהגה הציונית לאחר " השבת השחורה , " ב29– ביוני , 1946 הוא גרר את ההנהגה הנבוכה והמשותקת , ובןגוריון בראשה , למהלך מבריק שהביא לפריצת הדרך המדינית . המהלך הזה היה כרוך בהכרעה פנימית חשובה – אולי החשובה ביותר בתולדות הציונות – ויתור על אותו חלק בתוכנית בילטמור שהכיל דרישה למדינה יהודית בכל שטחה של ארץישראל המערבית , ונכונות לקבל תוכנית חלוקה . משהובטחה תמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה , נאלצה בריטניה להעביר את בעיית ארץ–ישראל להכרעת האומות המאוחדות . גולדמן נטל חלק בולט במאמץ הציוני המרוכז להשיג רוב של שני שלישים בעצרת האומות המאוחדות . עם זאת , נוכח המלחמה המתפתחת בארץ–ישראל ואיום הפלישה מצד מדינות ערב , סבר גולדמן כי מוטב לדחות את מועד הכרזת המדינה ולקבל את הצעת ארצות הברית להנהיג שביתת נשק בארץ לאלתר ולתת סיכוי נוסף למשא ומתן יהודי–ערבי על פתרון מוסכם . גולדמן לא עלה לארץ ולא רכש לו אזרחות ישראלית ( עד . ( 1962 הוא היה ונשאר המדינאי היהודי הנודד , הקוסמופוליטי , שהעולם כולו הוא זירת פעילותו . מצד אחד , שאף לשמש משקל נגד למנהיגות היהודית המרוכזת בממשלת ישראל , בעוד הוא עומד בראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית ובראש הקונגרס היהודי העולמי ; מן הצד האחר , יכול היה להגיש לישראל שירותים דיפלומטיים יקרים מפז , ברמה הגלובלית , ששום מנהיג ישראלי לא יכול היה למלא . בשנים 1952-1951 מילא נחום גולדמן תפקיד מרכזי בניהול המשא ומתן עם ממשלת גרמניה על הסכם השילומים . הוא עשה כן על פי בקשתה של ממשלת ישראל . בזכות הקשר המיוחד שיצר עם קונרד אדנאואר , ראש ממשלת גרמניה , הושג בתוך זמן קצר יחסית ההסכם על פיצויים בשיעור של מיליארד דולר והושג תיאום מלא בין מדינת ישראל לבין הארגונים והגורמים היהודיים האחרים המייצגים תביעות יהודיות חומריות נגד גרמניה . גולדמן , כמו בן–גוריון , החזיק בהשקפה כי אין להפריד בין מוסדות המדינה לבין מוסדות התנועה הציונית . יש לשתף את יהודי העולם בעיצוב דמותה ומדיניותה של המדינה היהודית . ההשקפה הלא–ממלכתית והלא–מציאותית הזאת התפוגגה כמעט מאליה בחודשים הראשונים לקיום המדינה . בשנות ה50– וה60– הטיף גולדמן למדיניות של ניטרליות בין הגושים הגלובליים היריבים ולמדיניות פייסנית כלפי העולם הערבי ; אך הוא נשאר קול זר ומבודד , לא רק בפוליטיקה הישראלית כי אם גם בזירה היהודית העולמית , שבה לכאורה מלך בכיפה . ב1962– העתיק גולדמן את מקום מושבו לישראל וקיבל אזרחות ישראלית . הוא היה מעורב באיחוד בין "הציונים הכלליים" ל"מפלגה הפרוגרסיבית , " שהביא להקמת "המפלגה הליברלית , " אבל לא התערה בפוליטיקה המקומית והמשיך בפעילותו היהודית הגלובלית . ב1968– קיבל אזרחות שווייצית . אותה שנה , נוכח הביקורת הגוברת עליו בישראל וברחבי העולם היהודי , הסיר גולדמן את מועמדותו להמשך כהונת נשיא ההסתדרות הציונית העולמית . ב1970– הוזמן גולדמן , בתיווכו של טיטו , נשיא יוגוסלביה , לפגישה עם נאצר לדבר על אפשרות של שלום בין ישראל למצרים . גולדמן התנה את הסכמתו בקבלת הסמכה מגולדה מאיר לפגישה הזאת . היא סירבה להסמיכו והפגישה לא יצאה אל הפועל . הפרשה הזאת עוררה הדים רבים בארץ ובעולם . במהלך שנות ה , 70– העשור האחרון לחייו של גולדמן , דעכה הפעילות הדיפלומטית שלו ; אך הוא המשיך לתת ביטוי בהיר להשקפותיו על מעמדה ועתידה של ישראל בעולם , ותמך בדרכים שונות והיה מעורב בפעילותו של "מחנה השלום" בישראל . בשנות חייו האחרונות ראה את ניצני השלום הנובטים בין ישראל למצרים . הוא נפטר ב1982– ונקבר בירושלים .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|