|
|
Page:103
אוטונומיזם קלמן וייזר התורה הפוליטית של ה"אוטונומיזם" עלתה עם שחר המאה ה20– בקרב שוחרי הלאומיות היהודית במזרח אירופה כדרך ביניים בין שני קצוות רעיוניים : התבוללות וציונות . עם ההתבוללות שותף האוטונומיזם למחויבות להשיג שוויון אזרחי ופוליטי ליהודים במדינות מגוריהם . עם זאת , הוא פוסל את הרעיון שרווח במדינות המערב מאז תקופת האמנסיפציה , ולפיו חדלו היהודים להוות לאום ועליהם להתמזג לחלוטין באוכלוסייה הסובבת אותם , או לאמץ את השפה והדפוסים התרבותיים של סביבתם , ובכך לצמצם את ייחודם לתחום הדתי . להפך , האוטונומיזם שותף לציונות בקביעה המפורשת כי יש ליהודים לאומיות וייחודיות תרבותית , אך דוחה את הנחת היסוד כי שימורה של הלאומית היהודית תלוי באיון הגולה , אם בחלקה ואם בשלמותה , לטובת ריכוז טריטוריאלי בשטח מוגדר בארץ–ישראל . מכאן הכינוי "לאומיי הגולה" שדבק בחסידי אידיאולוגיה זו . האוטונומיזם פותח וזכה לקהל אוהדים על רקע האימפריה הרוסית והקיסרות האוסטרו–הונגרית בשלהי ימיהן והמדינות שצמחו מהן לאחר מלחמת העולם הראשונה – לב לבה של היהדות האשכנזית בטרם השואה . רעיון זה הוא אחד מכמה אידיאולוגיות מתחרות , שצמחו לקראת סוף המאה ה19– במהלך "התחייה הלאומית" היהודית , כאמצעי להגדרתם מחדש של החיים הקולקטיביים היהודיים נוכח שקיעת החברה היהודית המסורתית , המושתתת על הדת . הוא מסתמך על הגדרת הלאומיות היהודית על פי אמות מידה חילוניות , במקום על תפיסת היהודים את עצמם כעם על–סמך ברית אלוהית , המחייבת אותם לקיים מצוות דת נורמטיביות . כתוצאה מכך , נתקל האוטונומיזם בהכרח , כמו אידיאולוגיות לאומיות אחרות , בהתנגדותם של רוב ההוגים האורתודוקסיים הצרופים . אפשר להבין את האוטונומיזם כהשמתו של פתרון שהציע בשנים 1899 ו1892– קארל רנר , מהסוציאל–דמוקרטים האוסטרים , ליישוב מתחים בין הסוציאליזם ללאומיות , ופתחו בשנת 1907 עמיתו למפלגה התיאורטיקן אוטו באואר גם המציאות ההיסטורית שבה חיים יהודים כיום איננה מעוצבת מתוך מקורותיה של היהדות בלבד . את כל מאמציהם האינטלקטואליים הם הקדישו להוכחת התזה של הרציפות , או , לחלופין , להוכחת התזה שהרעיון הלאומי בעם ישראל אין מקורו בחוץ , אלא כולו נובע מבפנים , מעולם התורה עצמו . ( זוהי הנחת היסוד של הרב קוק ושל כל ההולכים בעקבותיו ( . הם אמנם חייבו את הפתיחות למודרניות , אבל בעיקרו של דבר , התרבות החילונית נתפסה בעיניהם כמשהו חיצוני וזר לזהות היהודית האותנטית , ולא כמשהו שיש לו ערך לעצמו . לכן השאיפה לשינויים בהלכה , שיאפשרו לדת להתמודד עם המציאות של מדינה חילונית , לא קיבלה לגיטימציה מספקת מעולם ולא התממשה . סיכום א . בתוך הציונות הדתית יש היום רתיעה גדולה , יותר מבעבר , מפני השימוש בחקיקה דתית כאשר אין לכך הסכמה רחבה ביותר בקרב הציבור היהודי במדינה . עם זאת היא עדיין לא גיבשה קטגוריות תיאולוגיות והלכתיות חדשות שיאפשרו לקבל ללא עוררין את העיקרון הדמוקרטי של המדינה ולהכיר בפלורליזם היהודי שבתוכה J ה–י K 0 ה ולא רק J ה–פקט . 3 ב . האמונה בכוחה התרפויטי של ארץ–ישראל השלמה לעורר את הלהט המשיחי בקרב כלל הציבור היהודי ולאחד את הדתיים עם החילונים היתה אוטופית לא פחות מן האמונה של הציונות הדתית בראשיתה . ג . חרף מה שנראה כמו הישגיה הבלתי מבוטלים של הציונות הדתית בכמה מן היעדים המעשיים שהציבה לעצמה – יישוב הארץ , עיצוב פרהסיה יהודית , השתלבות מלאה בחיי המדינה וטיפוח חינוך ציוני דתי בכל הרמות – במאבק על עיצוב דמותה הרוחנית–התרבותית של המדינה היא טרם הוכיחה את כוחה . אף שהאחריות לאיהצלחתה לא היתה שלה בלבד , ואף שהיא היתה מיעוט בתוך רוב חילוני שיחסו לדת היה עוין , או אדיש , נראה שהאסטרטגיה שלה לא צלחה : היא לא הביאה להתקרבות בין המחנות ולהנחלת התורה לעם , אלא להעמקת הפער בין המחנות ולהאצת תהליך הניכור ההדדי ביניהם . לקריאה נוספת : לוז , אהוד , מקבילים נפגשים : דת ולאומיות בתנועה הציונית בראשיתה , תל–אביב , תשמ"ה . שלמון , יוסף , דת וציונות : עימותים ראשונים , ירושלים , תש"ן . אלמוג , שמואל ואחרים ( עורכים , ( ציונות ודת , ירושלים , תשנ"ד . רפאל , יצחק ושלמה זלמן שרגאי ( עורכים , ( ספר הציונות הדתית א - ' ב , ' ירושלים , תשל"ז . שגיא , אבי ושוורץ דב ( עורכים , ( מאה שנות ציונות דתית א - ' ג , ' רמתגן , תשס"ג .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|