|
|
Page:84
ציונות רוחנית סטיבן זיפרשטיין אין עוד זרם באידיאולוגיה הציונית ששאיפותיו הבסיסיות ביותר או הישגיו העיקריים עדיין מעוררים פולמוס דוגמת זה שמעוררת הציונות הרוחנית . יש הרואים בה את האסכולה הציונית החסכונית והמינימליסטית ביותר ( בין השאר נטען שמטרותיה השאפתניות ביותר הסתכמו בלא יותר מהקמתה של אוניברסיטה יהודית בארץ–ישראל ;( אחרים עומדים על כך שהתנועה ביקשה להשיג , ובמובנים מסוימים אף רכשה לה , הגמוניה מסוימת בתרבות הרשמית של התנועה הציונית ואף במדינת ישראל בשנותיה הראשונות . ניתן לטעון גם שהשפעתה היתה גדולה יותר , מאחר שאת תורתה לא הפיצה כשהיא חתומה בחותם מוסדי ברור , שמחמת כך ניתן לערער עליה . מקורותיהן של העמימויות האלה מורכבים . אולי מהותית מכול היא העובדה שעיקר תוכנה של האידיאולוגיה של החשוב בהוגיה , אחד העם ( שם העט של אשר גינצברג , ( עדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים , שאינם מסכימים ביניהם בשאלות כגון עמדתו בסוגיות יסוד כפלורליזם דתי וכמקומם של הערבים במשטר יהודי ואף בנוגע לעצם הצורך במדינה . והרי אלה נושאים שאחד העם כתב עליהם בהרחבה במהלך שלושה עשורים , שבהם היה מקובל כאינטלקטואל החשוב בתנועה הציונית . הציונות הרוחנית נתפסת בעיני בני אדם שונים , ובכללם גם מצדדיה , בדרכים שונות בתכלית זו מזו . מצד אחד , היא שימשה זמן ארוך משענת עיקרית לשמרנות הרוחנית במחנה הלאומי היהודי , כשעמדה בעיקשות על קיום של ייחוד יהודי מובדל , אפילו רגישות יהודית מיוחדת , המשתרעים על פני הדורות . מן הצד האחר , גם התפיסה הדו–לאומית – שנפוצה באמצע שנות ה20– ובתחילת שנות ה30– של המאה ה20– וגם לאחריהן , והיתה מקובלת על אינטלקטואלים רדיקליים פוליטית , ובהם מרטין בובר וגרשום שלום – ראתה בציונות הרוחנית את הורתה האידיאולוגית . יתרה מזאת , הציונות הרוחנית – שנתפסה ( ולא פעם הוקעה ) כזרם הציוני הפחות מעשי מכולם שמעייניו נתונים אך ורק לספרים ולבתי ספר ולמוסר – היתה קשורה קשר הדוק ב " עבודה המעשית " בארץ–ישראל , בהקמתן של מושבות יהודיות המקיימות את עצמן , ואף בטיפוח בורגנות מקומית , ובסופו של דבר , בבנייתה של תל–אביב . לבסוף , אף כי הציונות הרוחנית עמדה על כך שמשימתה העיקרית של היהדות המודרנית היא להקים מחדש את המרכז בארץ–ישראל , הרי רבים מתומכיה הנאמנים ורבי ההשפעה ביותר באו דווקא מקרב חברות ליברליות , בייחוד מארצות הברית , חרף העובדה שהדילמות שניצבו בפני יהודים במקומות האלה זכו , במקרה הטוב , רק להתייחסות חולפת מצדו של אחד העם . באמריקה היו יהודה מאגנס , ישראל פרידלנדר , מרדכי קפלן , שמשון בנדרלי ומנהיגים יהודיים חשובים אחרים בין תומכיה הנלהבים של הציונות הרוחנית , וביקשו להשתמש בה למטרותיהם . לקפלן , רב מסורתי צעיר שהתחבט במהלך העשורים הראשונים של המאה ה20– בשאלות של אמונה , היתה הקריאה בכתבי אחד העם , במילותיו שלו , "מהפכה קופרניקאית . " אלה סייעו בידיו לעצב מחדש את היהדות סביב סוגיות קהילתיות במקום תיאולוגיות , ושימשו בסופו של דבר השראה להקמתה של התנועה הרקונסטרוקציוניסטית שלו . ואכן , פחות או יותר באותו הזמן ארגן בנדרלי את המסגרת השאפתנית שנועדה לאחד בפדרציה אחת את כל בתי הספר היהודיים שפעלו בניו יורק בשעות אחר הצהריים ; גם בנדרלי ציין את הציונות הרוחנית כמקור ההשראה הראשי שלו . העובדה שהוגה ציוני חילוני כאחד העם נעשה למעין דמות אב , או לפחות לדמות סב מעוררת השראה , גם לקהילה יהודית דתית ששורשיה נטועים איתן בארצות הברית וגם למערכת של בתי ספר יהודיים שאימצה לה אידיאלים דמוקרטיים של חיים בתפוצות הזרים לתפיסתו , יש בה כדי להאיר משהו ממורכבות כוח המשיכה וההשפעה של הציונות הרוחנית . הדחף – מן הסכנה שבאינטגרציה בדומה לאידיאולוגיה הציונית כולה , מקורה של הציונות הרוחנית במשבר של החיים היהודיים . ואולם הדחף שלה לא בא מן האנטישמיות , כי אם מן הסכנה שבאינטגרציה ואף בהתבוללות . החשש היה שאם התהליכים הללו לא ייעצרו , הם יערערו את יכולתם של היהודים לשרוד הרבה קודם שהרעל האנטישמי יפעל את פעולתו . מקורה של הציונות הרוחנית היה , שלא במפתיע , באודסה . עיר חדשה יחסית זו ( היא נוסדה בשנת , ( 1794 שפניה למסחר , והיתה בה קהילה יהודית בורגנית גדולה ולא נעדרת השפעה , התהדרה כבר באמצע המאה ה19– בקירוב בשורה של מוסדות תרבות יהודיים מתקדמים ( בתי ספר , איגודים ספרותיים ופילנתרופיים , עיתונים וכתבי עת ) שמשכו אליהם יהודים מן הפרובינציה שהיו רעבים לטעמו של העולם הגדול . בשנות ה80– של המאה ה19– כבר השתייכו רבים מיהודי המקום לדור השני של דוברי רוסית , והם סייעו לקבוע סטנדרטים תרבותיים לקיום הפולחן היהודי ( שנודע בדלותו ) בעיר , להשתייכות
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|