|
|
Page:70
בתרגומו העברי – לא זו בלבד שתיאר את חברת המופת היהודית של התנועה הציונית במונחים חילוניים בעיקרם , אלא אף מיעט להקדיש תשומת לב להיבטים הלא–דתיים של מורשת התרבות היהודית , שהציונים הרוחניים ייחסו להם ערך רב . אף ששזר בחיים הציבוריים של אלטנוילנד קורט מן הסמלים והמנהגים של היהדות , הרי הדת והמדינה היו בה שני תחומים נפרדים , וכל הדתות הורשו לפרוח בתוכה בדרך שוויונית . אפילו לשפה העברית לא ניתן בחזונו של הרצל במדינת היהודים מעמד בכורה . ואכן , השטחיות שבה תוארו באלטנוילנד הזהות והתרבות היהודיות נעשתה לסלע מחלוקת בין תומכי הציונות הרוחנית של אחד העם , מצד אחד , לבין תומכי הציונות המדינית של הרצל , מן הצד האחר . לא רק אחד העם חלק על הרצל בעניין זה . כבר ב1901– הקימו חסידיו , מוצקין ווייצמן , את "הפרקציה הדמוקרטית , " שחלקה על הרצל בשורה של עניינים , ובכללם – תביעתם לפעולה תרבותית ומעשית , בצד הפעולה המדינית . הציונות המדינית לאחר מותו של הרצל אחרי מותו של הרצל בטרם עת בשנת , 1904 בלי שהספיק להשיג את אותו צ'ארטר מדיני שסביבו סבבה כל האסטרטגיה שלו , גברה בהסתדרות הציונית ידם של חסידי "הציונות המעשית" ( כלומר , פעילות התיישבות שאינה תלויה במאמצים דיפלומטיים מתמשכים . ( עובדה זו הקלה גם את האימוץ ההדרגתי של כמה מתביעות המצדדים בציונות הרוחנית , ובכללן אלו הנוגעות לתמיכה בבתי ספר מודרניים חילוניים , גם בארץ–ישראל וגם בתפוצות . מחנה הציונות המדינית נחלש מבחינה מספרית לאחר שתומכיה הנחושים של תוכנית הנפל להתיישבות במזרח אפריקה , בהנהגתו של ישראל זנגוויל , פרשו כדי להקים בשנת 1905 את "ההסתדרות הטריטוריאלית היהודית" . ( ITO ) בהציבם עקרונית את עדיפותה של ריבונות מדינית ליהודים על פני זיקה דתית ורומנטית–היסטורית לארץישראל , ראו בעצמם הטריטוריאליסטים ( ר' ערך טריטוריאליזם במדור זה ) את המבטאים של משמעותה הצרופה של הציונות המדינית . בסופו של דבר התברר כי הם עתידים לכלות את כוחם בחיפושי סרק אחרי חלופה טריטוריאלית לארץ–ישראל . בקונגרס הציוני השמיני , בהאג , ( 1907 ) אימץ וייצמן את סיסמת "הציונות הסינתטית , " ולדבריו "עלה בידנו בסיסמת גיוס זו להביא לתמורה באכזקוטיבה ובתוכנית . " ואמנם , בעקבות הקונגרס השמיני התחזקו הציונים המעשיים במידה ניכרת . בשנת 1908 הוקם המשרד הארצישראלי בראשותו של ארתור רופין , כדי לקדם פעילויות התיישבותיות מעשיות . בקונגרס הציוני העשירי , שהתכנס ב , 1911– השיגו למעשה המעשיים את השליטה בוועד הפועל הציוני עם היבחרותו של אוטו וארבורג לנשיא ההסתדרות הציונית , במקומו של דוד וולפסון , שנבחר אחרי הרצל והשתדל לשמר את תוכניתו המדינית של קודמו . גם התגברות כוחם של הזרמים הציונייםהסוציאליסטיים ( ר' ערך ציונות סוציאליסטית במדור זה , ( שמשורותיהם הגיע חלק חשוב מהעולים לארץ–ישראל משנת 1905 ואילך , חיזקה את המגמה המעשית בתנועה הציונית . מדיניותה של הציונות המדינית , מצד אחד , ומדיניותה של הציונות המעשית על ספיחיה התרבותיים , מן הצד האחר , באו זו במקום זו רק כל עוד היה הרצל מסוגל לשכנע כי הצ'ארטר הנכסף עומד להתקבל בקרוב . אך ככל שהתפוגגה תקווה זו , או שלא ניתן היה להמחיש את תכליתה , הכתיב הגיון המצב למדיניות הציונית נקיטת השקפה ארוכת טווח יותר בשילוב אמצעים : המשך פעילות מדינית , אם גם בדרך דיסקרטית יותר , בד בבד עם פעילות התיישבותית מו 0 סתת בקפידה , ויחד עם אלה , גם התקדמות בתחום התרבותי–החינוכי . מכאן ואילך התגבשה מגמה זו של ציונות סינתטית כגורם רב השפעה בתנועה הציונית . אפילו מי שהעלו את ההסתייגויות החריפות ביותר מן הדגש המדיני הבלבדי של הרצל ותמכו בפעולה מעשית לא מצאו היגיון רב בזניחת כל המאמצים הפוליטיים–הדיפלומטיים . דבר זה מומחש בכך שמנחם אוסישקין , שנחשב לציוני המעשי בה' הידיעה , ניסח קריאה למיזוג הפעולות המדיניות , המעשיות והתרבותיות , בחיבורו הפרוגרמטי תוכניתנו , ( Programm Unser ) שיצא לאור כספרון בשנת . 1905 אוסישקין הצהיר : "ציונות רוחנית וציונות דיפלומטית אינן אלא שתי צורות של אותה מהות ציונית מדינית . " הרעיון בדבר הסינתזה הזאת של האמצעים עלה מיד לאחר מכן לדיון פומבי בוועידה של ציונים רוסיים שנערכה בהלסינגפורס ( בימינו : הלסינקי ) בשנת , 1906 ומשתתפיה הבולטים היו יחיאל צ'לנוב , יצחק גרינבוים וזאב ז'בוטינסקי . רעיון זה היה נקודת מפנה . ואולם , באותה התכנסות חשובה , הומשגה סינתזה זו בהקשר רחב יותר של תוכנית "פעולת ההווה" , ( Gegenwartsarbeit ) מונח שמשתמעת ממנו גם פעולה מדינית ותרבותית עכשווית בתפוצות . יתר על כן , המילה "מדינית" הובנה כמונח שנכללת בו התביעה לזכויות לאוטונומיה תרבותית ליהודים באימפריה הרוסית , תביעה המשקפת פרספקטיבה לאומית פוסט–הרצליאנית חדשה – ארוכת טווח ודואליסטית . לצד פעולה למען ארץ–ישראל ובתוכה , נתפסה עתה הפעולה הציונית ככוללת לא רק את קידומה של ישות לאומית יהודית בתפוצות אלא גם את מיסודה , ומשמעותה היתה , בין השאר , הרחבת הפעילות התרבותית החילונית .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|