|
|
Page:384
הארצישראלית ( לימים הפילהרמונית ) נקבע מושבה בתלאביב . גם הציירים שערכו בירושלים את תערוכותיהם הראשונות , עברו לתל–אביב . סביב תיאטרון "האוהל , " שהוקם על ידי משה הלוי כ"תיאטרון פועלי ארץ–ישראל , " התרכזו חבורות אמנים שביקשו לייצג את היצירה החדשה . תיאטרון " הבימה , " בבואו לארץ השתקע בתל–אביב , ובעיר פעל גם תיאטרון סאטירי , "המטאטא . " כמעט כל התיאטראות האחרים , ובהם , בבוא העת , "התיאטרון הקאמרי , " פעלו בתל–אביב , וממנה יצאו להופעות ברחבי הארץ . כמעט כל להקות הריקוד , הרוב המכריע של המוזיקאים , של מועדוני–לילה וקברטים שכנו בתל–אביב . אפילו ראשיתה של תעשיית הקולנוע היתה בעיר . תל–אביב הפכה , בתוך עשור אחד , למרכז התרבות העברית החשוב ביותר בעולם . כשמת מאקס נורדאו , חברו של הרצל וממייסדי התנועה הציונית , הוא הובא לקבורה בבית–הקברות של תל–אביב , הסמוך לחוף הים . אחריו נקבר שם אחד העם . הפסל מלניקוב הוא שעיצב את מצבותיהם . בבית הקברות הציב מלניקוב עוד שישה פסלים , כך ששם מצויה הקבוצה הגדולה ביותר של עבודות הפסל , שלימים הקים גם את פסל האריה על קברם של טרומפלדור וחבריו בגליל . כל בני "חבורת אודסה" ביקשו גם הם להיקבר בבית–הקברות הישן בתל–אביב , בהם ביאליק , רבניצקי , טשרניחובסקי , ש' בן–ציון וחבריהם . בסופו של דבר התרכז באותו חלק של בית–הקברות פנתיאון של ראשוני הספרות העברית החדשה . רק שנים מעטות פרחה האופטימיות , עד בואו של המשבר . כספם של העולים לא הספיק לסיום בתיהם , פרנסתם נתמעטה , העלייה נפסקה , חדל זרם הכספים . חנויות נסגרו בזו אחר זו . אבטלה חמורה באה לארץ ועמה הייאוש . לא היה מיתון בארץ כמו המיתון שנמשך בין השנים . 1929-1926 רבו הרעבים , פועלים מובטלים הלכו ברחובות יחפים וקרועי בגדים לאכול את ארוחתם היחידה בבית התמחוי . אלה שהמשיכו לעבוד , קיבלו חלק ממשכורותיהם בתלושים , שתמורתם קיבלו ארוחות עוני במטבח הפועלים . מספר היוצאים מהארץ היה גדול בהרבה ממספר הבאים אליה . אגדת היוזמה הפרטית נגוזה . המשבר גרם להתפטרות זמנית של דיזנגוף , ובמקומו כיהן במשך שנתיים איש תנועת העבודה דוד בלוך . שכונות פועלים , מעונות עובדים ובתי–ספר מיוחדים לבני פועלים קמו בקצוות העיר , מושפעים ממעונות פועלים שקמו אז באירופה . כוחן של מפלגות הפועלים גדל , ומזכיר ההסתדרות , דוד בן–גוריון , עשה את צעדיו הראשונים לקראת הנהגת היישוב . שנות המשבר הגדול חלפו , אף שרישומן ניכר עוד שנים אחדות עד לחידושה של "העלייה החמישית" בשנת , 1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה . אבל כבר בסוף שנות ה20– התרכזו בתל–אביב כ50– אלף יהודים מתוך כ150– אלף היהודים שבארץ כולה . תל–אביב השיגה במניין התושבים את יפו שכנתה . מזכיר העירייה התגאה בכך שתל–אביב היא העיר הראשונה בארץ ובמזרח התיכון כולו שנערכו בה בחירות וניתנה בה זכות הבחירה לנשים . שנות ה30– החלו בתקוות חדשות . חופי הים המו צעירים וצעירות שהתגאו בגופותיהם הנאים וביאליק , שרצה להראות כי תל–אביב אינה רק עיר של שרירים ובטלני–ים , הקים מעין " אוניברסיטה עממית" – "עונג שבת" – ובכל שבת נתכנסו באולם "אוהל שם" בעיר מאות בני–אדם החפצים לשמוע הרצאות מפיו ומפי מלומדים אחרים . החזן רביץ ומקהלתו שרו שם זמירות–עם עד שירד החושך . ב1932– נערך באיצטדיון גדול שנבנה ליד הירקון כינוס של ספורטאים יהודים – " המכביה , " מעין אולימפיאדה יהודית . דיזנגוף הקדיש את ביתו למוזיאון לאמנות , המוזיאון הראשון בארץ , ומארק שאגאל , שביקר בעיר , נתן לו במתנה כמה מציוריו . אספנים אחרים הוסיפו ציורים של האימפרסיוניסטים וקלאסיקונים יהודים . סוף–סוף יכלו ציירי הארץ לראות ציורי מופת מן העולם הגדול . עד אז , סיפרו , היו מעבירים זה לזה גלויות מצוירות שהגיעו מחוץ–לארץ . ב1933– עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה , הגיע לארץ גל גדול של עולים ממנה . היו בהם רופאים חשובים שהצטרפו לסגל בתי–החולים , פרופסורים ואנשי מדע , יחד עם רבים שלא היה בידיהם מקצוע מבוקש , שנעשו סנדלרים , רוכלים ומחוסרי עבודה . בין העולים , ה"יקים , " כפי שכונו , בני תרבות אירופה המרכזית , שהיו מבוגרים מדי מכדי ללמוד עברית ואת תרבות הארץ , לבין הוותיקים , יוצאי המזרח ומזרח אירופה , שררו זרות רבה ואי–הבנה . העולים מגרמניה התרכזו ברחוב בן–יהודה וסביבותיו , יצרו מעין "גטו" משלהם , שכונה גם "בן–יהודה שטראסה , " ושם היה להם גם בית–כנסת שלהם , משרדי התאגדותם ובית–תמחוי . אך הם גם הנחילו לעיר סממנים לא מעטים של התרבות שהביאו עמם מגרמניה , ותרבות בתי הקפה שהתפתחה בעיר לא היתה האחרונה שבהם . תל–אביב זוכה למעמד של עיר ב1934– זכתה תל–אביב למעמד של עיר ממש , שכן עד אז היתה לכאורה בחסות עיריית יפו ומושל המחוז הבריטי . דיזנגוף היה לראש–עיר לכל דבר . אף כי תל–אביב לא היתה עיר גדולה בהשוואה לערי העולם הגדול , הרי שהיו בה מסממניו של כרך הומה : בתי–קפה של אמנים , סופרים וציירים , המבלים בלילות עד שעה מאוחרת , שותים לעתים לשוכרה , משוחחים , מתווכחים או משחקים שחמט . המשוררים היו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|