|
|
Page:378
גוריון , באותו מוזיאון , על הקמת מדינת ישראל . תל–אביב , העיר הגדולה בארץ , מנתה אז כ150– אלף נפש ובה התרכזו מוסדות השלטון העברי ומטה הכוחות הלוחמים של המדינה הצעירה . העלייה השנייה של ראשית המאה ה20– נחשבה כעלייה " פועלית . " רבים מהבאים בה היו רווקים צעירים שהקימו מפעלים ציבוריים , ששימשו לאחר מכן תשתית למדינה . רבים מן העולים הללו היו גם מנהיגיה לעתיד . אבל היו ביניהם גם " אזרחים , " אנשים בגיל הביניים , אמידים , בעלי משפחות ומקצועות חופשיים , שביקשו להשתתף בבניין הארץ בדרכם שלהם . הם הקימו את גימנסיה " הרצליה , " בית הספר התיכון הראשון שכל לימודיו נערכו בשפה העברית ; הם ניהלו את הבנק הציוני אפ " ק , אנגלו–פלשתינה בנק , והקימו טכניון ושכונה בחיפה . אנשים אלו , בני מעמדות הביניים , לא יכלו להסתגל לעבודה החקלאית , שבה עסקו רוב בני העלייה הראשונה , ושבה אף עבדו רוב בני העלייה השנייה . מהפכת "התורכים הצעירים" בממלכה העותמאנית פתחה בפניהם אפשרויות פעולה אחרות . כעת יכלו למצוא עבודה במקצועותיהם : רופאים , מהנדסים , בעלי בתי חרושת , פקידי בנק , מנהלים ופקידים . אליהם נוספו תושבים אמידים מיפו ומשתי השכונות היהודיות הוותיקות שלידה , אשכנזים וספרדים , שהיו סוחרים , חלפנים ומנהלי עסקים . הללו הקימו את השכונה החדשה , שעל דמותה , תקנותיה וחוקיה דנו והתווכחו במשך שלוש שנים . הם הסתייגו מארגוני הפועלים על שום אמונותיהם הסוציאליסטיות – בין שישים ושש המשפחות שייסדו את השכונה לא נמצא אף פועל אחד – אבל גם הסתייגו מאיכרי המושבות הוותיקות . האיכרים התרגלו לחיות מתמיכת הברון רוטשילד , הם עייפו ונשחקו , ולפיכך העסיקו באדמותיהם פועלים ערבים זולים ורחקו מחלומותיהם הציוניים . מייסדי תל–אביב רצו לבנות את המולדת הציונית על פי דרכם וחידשו בשכונתם חידושים , שהיו קיימים בערי העולם המודרניות : בתים מרווחים ומדרכות לפניהם , רחובות סלולים ושדרה חוצה אותם , גינות בחצרות , ביוב ומים זורמים בבתים . במקום הגבוה ביותר בעיר נבנתה הגימנסיה , שנוסדה כמה שנים קודם לכן ביפו . הגימנסיה היוותה מקדש לתחיית התרבות העברית החדשה ובחזיתה הוקמו שני עמודים , "יכין" ו"בועז , " כמו בבית המקדש הקדום . תושבי השכונה החדשה היו אנשים מסורתיים ודתיים . בשבתות נסגר הרחוב הראשי בשרשרת ברזל ונאסר על כלי רכב להיכנס לעיר . אבל בחמש–עשרה השנים הראשונות לא הקימו התושבים בית–כנסת . הם ראו בתחיית התרבות העברית את העיקר , ובגימנסיה העברית – את סמלה של התרבות החדשה . בגימנסיה המו חיים רבים . חלק ממורי הגימנסיה היו דוקטורים שדנו באופיו הרצוי של החינוך העברי . מורים אחרים היו סופרים , והיו גם מי שחידשו מקצועות לא ידועים בין היהודים כמו שירה , ספורט וטיולים . גם תזמורת היתה בבית הספר ובכל יום שישי צעדה ברחוב הראשי וניגנה מנגינות עבריות . אל התלמידים בני העיר הצטרפו צעירים מרוסיה ומארצות אחרות , שנשלחו לארץ על ידי הוריהם כדי שיתחנכו בגימנסיה ברוח עברית . ועוד חידוש חידשו המייסדים : הם אסרו על פתיחת חנויות בתוך העיר והתירו את קיומן רק בחוצותיה , מעבר לפסי הרכבת . פנסי רחוב של גז האירו את הרחובות , ואפילו בית מעצר הוקם בשכונה . גם תיקון סוציאלי חשוב תיקנו המייסדים : הם אסרו על קיבוץ נדבות , אבל הקימו קופה , שלה תרמו התושבים כסף וממנה חילקו פעם בשבוע צדקה לעניים . שמה של האגודה שהקימה את השכונה היה " אחוזת בית " וכך גם נקראה השכונה החדשה בשנה הראשונה לקיומה . ואז , אחרי דיונים רבים , הוחלט לקרוא לה בשם שבו קרא נחום סוקולוב לתרגום ספרו של הרצל אלטנוילנד ( ארץ עתיקהחדשה : ( תל–אביב . תל – לציון העתיק , אביב – לבשורת החדש . מהר מאוד נתפרסמה תל–אביב ושמעה יצא ברחבי העולם היהודי . הנה קם ישוב השונה מכל ישובי היהודים , ורבו התיירים שבאו לראותו והשתאו . הכתבנים שבהם פרסמו פרקי מסע ומאמרי התפעלות בעיתונים העבריים בחוץ–לארץ , שבהם סיפרו על יופייה ועל ייחודה של העיר החדשה ועל ילדיה המדברים רק בשפה העברית . ואפילו הסופר דוד פרישמן , שלא האמין בחידוש דיבורה של העברית , שינה את עמדתו אחרי שביקר בארץ ושמע את השפה מפי הילדים כאילו מדוברת היא מדורי–דורות . תל–אביב כסמל התנועה החדשה מאז היתה תל–אביב לסמל התנועה החדשה , הציונות , שביקשה להקים ישות לאומית ליהודים , מדינה ככל המדינות , בארצם הישנה . הציונות אמנם נקראה על שם ציון , היא ירושלים , אבל היא הפנתה את גבה לעיר הקודש . ירושלים סימלה בעיני הציונים את הקפוא , את הציפייה לנס משמיים , את חוסר המעש ; תל–אביב סימלה את חלומה של הציונות : עיר ככל ערי העולם , ואף טובה מהן , שהפכה , יחד עם היישובים הכפריים שנוסדו בארץ , למקור דוגמה וגאווה . בשנת 1922 שב הצייר ראובן לארץ וצייר את תל–אביב , וזהו , כנראה , הציור הראשון של העיר : בתים קטנים בחולות , ללא שורשים באדמה , שהרוח יכולה כביכול להניפם באוויר , ומאחוריהם נפרש הים . אבל היתה זו עיר ההזדמנות האחרונה , מעין קיר אחרון שמאחוריו אין כלום . לצד המהללים היו גם מי שלעגו לגילויי ההתפעלות של התיירים והאורחים – הסופרים שהשתכנו בנוה–צדק . הללו – עגנון , ברנר , דבורה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|