|
|
Page:365
הישן" והסבל המתלווה להתאקלמות בחדש . מעניין שכמה מהרומנים האלה הופיעו גם בתרגום אנגלי , הוכחה לכך שקיים קהל קוראים שאינו קורא יידיש המעוניין בדרמה של חיי היהודים , עוד דבר שתמך בדבריו של אירווינג האו ש"הרומן ביידיש החל עומד על רגליו שלו מאז מלחמת העולם הראשונה . " קידוש השם של שלום אש , שהופיע בשנת , 1919 תורגם לאנגלית בשנת ; 1926 שלושת הכרכים של מן המבול ( 1931-1929 ) הופיעו בשנת 1933 כשלוש ערים ( בעברית , הטרילוגיה , "פטרבורג , ורשה , מוסקבה . ( " האחים אשכנזי של י"י זינגר הופיע בגרסה אנגלית ב ; 1946– ביערות פולין ( 1921 ) של אופטושו הופיע בתרגום אנגלי ב . 1938– והיו עוד תריסרי תרגומים אחרים . הסופרים האלה היו מכוונים לספרות המערבית יותר מקודמיהם ונטו יותר להשתחרר מעודף הרגשנות והתמימות שלהם . הגל החדש של הסופרים עסק במורכבותם של חיי העיר , הוא היה בעל תובנה פסיכולוגית רבה יותר בחקר המניעים וההתנהגות של דמויותיו והשתדל להפיק מן החיים היהודיים איזו משמעות אוניברסלית . המשוררים , שתעוזתם החדשנית היתה רבה משל הפרוזאיקונים , השילו מעליהם את האוריינטציה הדידקטית , האידיאולוגית והקולקטיבית של בני תקופתם . הם הקפידו על לשון טהורה יותר ועל מיקוד אישי יותר בהקניית פרשנות לניסיונם . את מקום קבוצת "די יונגע" ( ר' מודרניזם יידי בארצות הברית במדור זה ) תפסה אסכולה חדשנית יותר שהופיעה ב > דמת הבמה אחרי מלחמת העולם הראשונה . הקבוצה שקראה לעצמה "אינזיך" ( האינטרוספקטיביסטים , המסתכלים בתוך עצמם , ( שחבריה היו צעירים ומשכילים יותר והשירה האמריקנית והאנגלית של הזמן היתה מוכרת להם , אף הרחיקו לכת . בשאיפתם לגילוי הקולות הפנימיים ביותר שלהם אימצו לעצמם את החרוז החופשי ואת הדפוסים והמקצבים של לשון הדיבור . יתר על כן , הם הצהירו שאף כי הם כותבים ביידיש , אין משתמע מכך סדר–יום יהודי וגם לא מחויבות יהודית . אדם בוחר לו את השפה שבה הוא יכול לבטא את עצמו בצורה הטובה ביותר ולשאוב ביושר רב יותר מתוך עולמו הפרטי . כוונותיהם ותפיסותיהם היו קרובות לאלה של המודרניסטים האמריקניים . ועם זאת הם שמרו על נאמנות עמוקה ליידיש . יעקב גלאטשטיין , מן הבולטים שבהם , שחיבר את המנשר הראשון שלהם שהגדיר את ה"אינזיך , " כתב במורגן ז'ורנאל השמרני וזמן מה היה העורך העירוני שלו . הוא נעשה לסנגור מיליטנטי של היידיש , כשפה החיונית לשמירת הקיום היהודי . תיאטרון היידיש פסע במסלול דומה לעיתונות . תיאטרוני יידיש מסחריים , שמספרם ערב מלחמת העולם הראשונה הגיע ל , 20– היו בשנת 1940 רק . 9 ועם זאת התקופה כולה ידועה בשם "תור הזהב השני" של תיאטרון היידיש . ההישג החשוב ביותר היה בהקמתם של התיאטרונים האמנותיים , שקבוצה של שחקנים צעירים בעלי סטנדרטים גבוהים יותר , פתחה את במותיהם לרפרטואר ניסיוני רציני . דמות המפתח בהשקתה של תנועה זו , מוריס שוורץ , ייסד את "תיאטרון היידיש האמנותי" בשנת , 1918 ופתח בקריירה ארוכה כבימאי . אחד משותפיו הבולטים בעבודה זו היה השחקן והבימאי הצעיר יעקב בן–עמי , שפרש כעבור זמן וייסד את "התיאטרון האמנותי היהודי" ( תיאטרונים אמנותיים רבים נפתחו ונסגרו זה אחרי זה . ( תיאטרוני היידיש האמנותיים העלו מחזות של מחזאים מודרניסטיים כדוד פינסקי , ה' לייוויק , פרץ הירשביין וי"י זינגר . מבקרי התיאטרון של ניו יורק כתבו בקביעות על הצגות אלו , וקהל נאמן היה בא אליהן . מספר המחזות מן הרפרטואר האירופי שתורגמו ליידיש והועלו על הבימה בתיאטרונים האלה – משל גורקי , שניצלר , מולייר , צ'כוב – עלה על מספרם של אלה שהועלו אותו זמן באנגלית בתיאטרון האמריקני . בין התיאטרונים האמנותיים נתייחדה קבוצת "ארטעף , " שהחלה את דרכה כאולפן דרמה לפועלים . קבוצת "ארטעף , " ערב מלחמת העולם הראשונה היו בניו-יורק 20 תיאטרוני יידיש . מוריס שוורץ ( בתמונה ) היה דמות-מפתח בהקמתם של תיאטרוני יידיש אמנותיים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|