|
|
Page:362
אחד מיוצאי גרמניה שהגיע לירושלים במחצית השנייה של שנות ה30– היה האדריכל הנודע אריך מנדלסון . האיש , אשר היה ידוע בתחום הארכיטקטורה העולמית בשפתו האקספרסיוניסטית המזהירה , לא היה ציוני . הוא הוזמן לארץ על ידי המצנאט הגדול , שדאג לקיומם של עגנון ושל סופרים אחרים בכבוד , זלמן שוקן , כדי לתכנן את ביתו המפואר בגבול רחביה וטלביה . מנדלסון הספיק לתכנן בירושלים את בניין הדסה על הר–הצופים , ואת בניין בנק אנגלו–פלשתינה ברחוב יפו , והפליא לשפץ את טחנת הרוח בקצה רחוב רמב"ן , שאותה עשה לביתו , ובה נערכו מסיבות ומפגשים של אישי הממסד התרבותי היהודי והאנגלי בירושלים . יחסו הספקני לציונות והביקורת שנמתחה עליו בגלל סגנון חייו הראוותני הביאו אותו לעקירה לארצות הברית . בתי הקפה של ירושלים שנוסדו בידי פליטי מרכז אירופה נתנו שירות אדיב אך תפריט צנוע למדי . העיקר , בכמה מהם , היה לוחות השחמט , שלידם ישבו פרופסורים ושיחקו , הצופים השיאו עצות מן הצד , והמשחקים נמהלו בוויכוחים פוליטיים ואמנותיים ובהתפלספויות . תרומתם של עולי גרמניה להתפתחות היישוב היהודי לקראת כינונה של המדינה זכתה להערכה מאוחרת , ואולם ההערכה הזאת לא חלחלה אל העולים מגרמניה ברגעי האמת של קליטתם . מה שחלחל אליהם הוא תחושות של ניכור מגובה בסדרה של בדיחות לעגניות . העשור האחרון חיי הירושלמים במהלך 30 שנות המנדט עמדו במידה רבה בצלם של מאורעות הדמים שהיו ביטויי השיא למתיחות בין יהודים לערבים : "מאורעות , " 1921 "מאורעות " 1929 ו"מאורעות " ) " 1939-1936 המרד הערבי הגדול . ( " העשור האחרון לשלטון המנדט עמד , בעיקרו של דבר , בסימנן של שתי התרחשויות גורליות שעיצבו את חיי היישוב : מלחמת העולם השנייה והשואה , מזה , והמאבק להקמת המדינה , שגבר בשלהי המלחמה והיה למרכז חייו של היישוב בשנים , 1948 -1945 מזה . החיים בארץ היו רוויי סתירות : מכאן – תחושת חרדה ומחנק לנוכח התקרבות צבאו של רומל , ומנגד – אווירה של גיאות כלכלית " ) פרוספריטי , ( " תוצאת הירידה הדרמתית באבטלה ( שהגיעה לשיאה ב ( 1940-1939– בעקבות ההזמנות הגדלות והולכות של הצבא הבריטי והתגייסותם של אלפי צעירים לצבא . מכאן – ראיית החיילים הבריטיים הרבים שהגיעו לארץ כשותפים הקרובים ביותר במאבק נגד גרמניה הנאצית ; ומנגד – הדריכות לקראת היום שלאחר המלחמה שבו עלול השותף האהוד להיהפך לאויב שנוא המונע עלייה יהודית ומתאמץ להכשיל את המאבק לתקומתה של המדינה העברית . ירושלים היתה , במובנים מסוימים , מוקד שבו הצטלבו הסתירות הללו , לא כל כך מתוקף ייחודה של אוכלוסייתה המעורבת , אלא בעיקר מתוקף היותה מרכז השלטון הבריטי ומקום מושבם של המוסדות הלאומיים של היישוב . חיי התרבות בעיר סבלו קצת ממגבלותיו של המצב המלחמתי , אך לא חדלו . "הבימה" הגיעה גם לירושלים . כך גם תיאטרון "האוהל , " ומשלהי 1944 אף התיאטרון הצעיר " הקאמרי . " וכמו התיאטראות , גם התזמורת הפילהרמונית התל–אביבית הופיעה דרך קבע בירושלים לפני קהל מנוייה ; אלא שבתחום המוזיקלי היו לירושלמים גם כלים מקומיים שסיפקו את צורכיהם , ובראשם תזמורת קול ירושלים , שערכה בכל יום שלישי את הקונצרט השבועי שלה בימק"א . הקבוצות התרבותיות השונות נפגשו ודנו בכל שאלות התרבות והרוח בסלונים ספרותיים לא פורמליים שנוצרו בשכונות שונות בעיר . ההסתפקות במועט וההאפלה של שנות המלחמה לא מנעו פגישות מעין אלו על כוס תה בכל שבת בבוקר . פרופסורים וסטודנטים , אנשי רוח , אמנות וספר היו מתכנסים לשיחות ארוכות . ההווי הירושלמי הזה , של תום תקופת המנדט , תואר בשורה של יצירות ספרותיות שנכתבו כמעט כולן בידי סופרים שחיו בירושלים , או שגדלו בה ושימרו את זיכרונם וחוויותיהם , כגון ש"י עגנון , חיים הזז , יצחק שנהר , דוד שחר , שולמית הראבן ועמוס עוז . ירושלים היתה מוקד שבו הצטלבו סתירות רבות מתוקף היותה מרכז השלטון הבריטי ומקום מושבם של המוסדות הלאומיים . בתמונה : השופט גד פרומקין , שופט בית המשפט העליון של ממשלת המנדט
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|