|
|
Page:360
הירושלמיים . הלורד בלפור נאם והבטיח כי תרבות העיר כעיר של כל הדתות תחוזק . בטקס ניתן היה לראות את כל היסודות של תרבות ירושלים שתתפתח בתקופת המנדט הבריטי . מי שחשב שמהטקס תיוולד במהרה אוניברסיטה טעה . רק ב1925– נחנכה האוניברסיטה במעמד עם רב ובטקס רב רושם שבו נאמו חיים וייצמן , הלורד בלפור , הנציב העליון הרברט סמואל וחיים–נחמן ביאליק , ונכחו גם הגנרל אלנבי , אחד העם והרב קוק , וכן נציגי קהילות יהודים מרחבי העולם . כאשר עשתה האוניברסיטה את צעדיה הראשונים כבר עמדה לרשותה ספרייה לאומית רבת ערך , שנוהלה בידי הפרופסורים לעתיד שמואל הוגו ברגמן וגרשום שלום , שחשו כי הם ממלאים משימה תרבותית לאומית ממדרגה ראשונה . הקמתה של האוניברסיטה היתה אמורה להיות מבוססת על חזון ציוני – ירושלים כעיר אוניברסיטאית , תשובה תרבותית חדשה לפולחני העבר , בית מדרש עליון למדעי הרוח המושתת בעת ובעונה אחת על עקרונות המדע ועל הרעיון הנבואי של "אור לגויים . " יהודה מאגנס היה לנגיד האוניברסיטה בירושלים . הוא היה ציוני אמריקני מחובר היטב לממסד הפילנתרופי היהודי האמריקני הלא–ציוני וזר לציוני מזרח אירופה ומרכזה . הוא היה אידיאליסט , אוטוריטרי , שונא פוליטיקה מקובלת . הוא האמין בציונות לא פוליטית , בבניית ארץ–ישראל כמוקד של חיי > דמה ומוסר שייתן השראה ליהודים , אפילו בארצות שהיו לבית ליהודיהן כארצות הברית . הוא היה גם נציגו של הון יהודי–אמריקני וביקש להטביע חותם על הפוליטיקה הציונית מתוקף תפקידו ובעזרת הכסף הרב שהביא ארצה . הוא לא היה מנהיג פוליטי ציוני ליהודי אירופה המחפשים בית כחיים וייצמן . מאגנס האמין בטווחים ארוכים של יצירת תרבות , ואילו וייצמן ראה בה מזון דרוש בדחיפות לנפשות נעקרות . שניהם ביקשו לעצב את האוניברסיטה על פי רוחם . החיכוכים ביניהם הביאו בסופו של דבר לכך שווייצמן בנה את ביתו ברחובות ומאגנס הודח למעלה ונהפך מנגיד האוניברסיטה לנשיאה . אך במתח שביניהם נבנה הר–הצופים ברוח התרבות העברית החדשה : ראייה אוניברסלית , חיפוש פשרה בסכסוך הלאומי עם הערבים , מעוז להומניזם , מקום ללימוד מדעי היהדות . מקום גם למדען המרוחק וגם לסטודנט המעורב . גם מקום למגע האינטימי עם הבשורה התרבותית המגיעה מבירת השלטון הבריטי הדמוקרטי בביתו וגם מקום לאוטוריטריות המגיעה מהאוניברסיטאות במרכז אירופה . בזיכרון הקולקטיבי נשמרה זיקה חזקה בין האוניברסיטה ל'ברית שלום , ' שדגלה בפתרון דו–לאומי לסכסוך בין היהודים לערבים והחלה בפעולתה בשנה שבה נוסדה האוניברסיטה . בתוך זמן קצר נמנו עם חבריה הוגו ברגמן , ר' בנימין , חיים קלווריסקי , גרשום שלום , ארנסט סימון . מאגנס עצמו , שדעותיו היו קרובות מאוד , לא הצטרף אליה , אבל כנגיד האוניברסיטה הדף כל ניסיון להגביל את פעילותה . במהלך השנים החריף הוויכוח בין הקבוצה לבין הממסד הציוני , שראה בעמדותיה פגיעה בקונסנזוס הלאומי . באמצע שנות ה30– התפרקה הקבוצה , על רקע חילוקי דעות פנימיים . ב1942– הקים מאגנס את 'איחוד , ' שנתפס כממשיכה של 'ברית שלום , ' וחברו אליו אישים כמרטין בובר וכמה מחברי 'ברית שלום' בעבר . אלה היו קבוצות מעוטות משתתפים , אך בשל הרכבן האנושי וההערכה שרחשו להן רבים גם מקרב מתנגדיהן , הן מיקדו תשומת לב ציבורית רבה בארץ ובחו"ל . באוניברסיטה נשמע גם קול נגדי , קולם של אוהדי הימין הרוויזיוניסטי . דברם המובהק היה הפרופ' יוסף קלוזנר , שעמד בעת ייסודה של האוניברסיטה בראש החוג לספרות עברית . אבל לא רק מהאגף הימני נשמעה הביקורת . גם אישים שייצגו את הזרם המרכזי , כמו בן–ציון דינור ( דינבורג , ( שהיה לימים שר החינוך , הסתייגו מגישתה של 'ברית שלום . ' גילויים לוחמניים יותר של התנגדות הופיעו בצורת הפרעות , מאורגנות לעתים , בשיעוריהם של מאגנס , ברגמן ונורמן בנטוויץ . ' מאגנס התגלה כמגן קנאי על עקרונות הפלורליזם והסובלנות . הוא אפשר ויכוח חופשי ודחה כל ניסיון לסתימת פיות . כאשר ועד אגודת הסטודנטים החליט לסלק משורותיו סטודנטים קומוניסטיים בגלל דעותיהם , התערבה הנהלת האוניברסיטה ומנעה את ההרחקה . כאשר עצרו שלטונות המנדט סטודנטים רוויזיוניסטים בלי שהואשמו במעשה לא חוקי כלשהו , אלא רק בשל היותם "סכנה פוטנציאלית , " פעל מאגנס באורח נמרץ לשחרורם . ביישוב שהיה מפולג ומפוצל , רווי מחלוקות רגזניות והתקוטטויות בלתי פוסקות , שידר הר–הצופים מסר של איפוק סובלני ורוח דמוקרטית . אלא שראוי לזכור , כי אפילו בשיאה המנדטורי , ערב קום המדינה , למדו באוניברסיטה פחות מאלף סטודנטים ובסגל האקדמי היו פחות ממאתיים חברים . חיי הרוח הירושלמיים התרכזו במידה רבה במפגש בין הממסדים ואנשי רוח שהיו קשורים עמם . אם רוב הסופרים הארצישראליים היה מרוכז בתל–אביב , הרי מחקרים רבים נולדו דווקא בירושלים . עיתונים מדעיים במדעי הרוח התפרסמו כאן , ומעל כל אלה , הלכה וצמחה אישיותו של שמואל יוסף עגנון , שהיה מוסד לעצמו . בחוגים הציוניים לא ידעו כל כך איך לעכל את התופעה , אם לחגוג את העברית הנפלאה , לתהות על לשונו המסורתית המיוחדת הרומזת לדתיות ולשבר – F או לערער על הכפירה והספקות הנובעים מיצירתו . בשכונות הדתיות בירושלים ובשכונות של עדות המזרח הסתכלו על תופעת האוניברסיטה שבהר–הצופים בתמיהה , ולעתים בחשד . כל "ירושלים של מעלה" של השותפים לחיי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|