|
|
Page:357
ההתיישבותיות שמרכזן לא היה בירושלים , והפרובלמטיקה של מוסדות שלעתים קרובות היו צריכים לייצג את הציונות בחו"ל . במשך כל השנים ייחדו המוסדות הלאומיים אמצעים לטיפוח התרבות והאמנות , בארץ בכללה ובירושלים בפרט . אנשי רוח ירושלמיים היו יוצאים מדי פעם בפעם לביקור בגולה . הם ידעו , כי עם כל התלהבותם , עליהם לדווח 'אמת מארץ–ישראל . ' על כן ספרות השליחים הללו היתה מורכבת תמיד . אחרי ברנר היה מותר לכתוב דברי אמת , גם אם קשים לעתים . ירושלמים כנתן ביסטריצקי , יהודה יערי , יצחק שנהר ואחרים נעשו שליחים לרעיון התרבות העברית של הארץ , שהיא תרבות אוניברסלית ולאומית . אין הם מספרים את סיפור בניית היכלות ירושלים הממוסדת , אלא את סיפור האנשים המחפשים בה דרך . הם לא סיפרו את סיפור הפקידות הבריטית וחיי הסלון התרבותי של פקידי הממשל ; ובדרך כלל , גם לא את סיפור האוניברסיטה . מהמוסדות הלאומיים יוצא גם המסר למורה העברי , לבתי הספר . התרבות הצומחת בהתיישבות כוונה בידי המוסדות הלאומיים . הקרן הקיימת היתה מארגנת הבאת ביכורים לילדי ירושלים בבית המוסדות . המוזיאון ובית הספר לאמנות " בצלאל" היו לשותפים מלאים של התורה היוצאת מירושלים לעולם היהודי : בשורת ארץ–ישראל החדשה . מקור נוסף לתרבות הירושלמית היה הממסד הבריטי . יהודים מעורבים בממסד הזה לצד בריטים וערבים , כפקידים , כאנשי מקצוע . מקצתם הובאו עם הממשל של הנציב העליון הראשון , הלורד סמואל ; אחרים צורפו מקרב אנשי העלייה הראשונה , מהם מי שהיו קשורים לממסד העותמאני ; ספרדים ממשפחות מבוססות ואחרים . הם ראו בעצמם את נציגי התרבות המערבית , האנגלית או הצרפתית . הם פיתחו קודים של נימוס קולוניאלי , אך לרובם היו קשרים למפעל הציוני , והם השתתפו בחיי התרבות כיוצרים וכקהל . בשנים שבין "המאורעות , " כאשר שררה בארץ אווירה רגועה במידת מה , נפגשו האליטות המנדטוריות השונות – בריטים , יהודים וערבים – באירועי תרבות שונים , בעיקר בקונצרטים מיוחדים או בפתיחת תערוכות , אבל ההשתתפות באירועים האלה היתה נחלתם של מעטים , "מורמים מעם . " החיים בירושלים בשנות ה20– באמצע שנות ה20– החליט הממשל הבריטי לבנות בירושלים סדרה של בניינים מרשימים שיסמלו את חלומו הנוגע לירושלים : מוסד נוצרי שמניף דגל של סובלנות בין–דתית – ימק"א ;( 1926 ) מלון המלך דוד המהודר ( 1929 ) ומוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה . ( 1930 ) בבניית המבנים המיוחדים האלה השתתפו בנאיה וסתתיה של הפלוגה הירושלמית של 'גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור , ' שחיו חיי קומונה . אחת משלוש פלוגותיו של הגדוד התמקמה בירושלים ב , 1923– הקימה מחנה אוהלים ליד מנזר רטיסבון והחלה בבניית שכונת רחביה הסמוכה . עם מנהיגיה של הפלוגה נמנו יצחק שדה ( לימים מפקד הפלמ"ח , ( דוד הורוביץ ( לימים נגיד בנק ישראל , ( מרדכי איש–שלום ( לימים ראש עיריית ירושלים , ( ומנחם אלקינד , שעמד בראש הפלג השמאלי של הגדוד , הביא לפילוגו , והוא וחבריו נטשו את הארץ ונסעו להקים קומונה משלהם בברית המועצות . למרות הדחקות הקימו חברי הפלוגה במחנה ספרייה וארגנו ערבי עיון ותרבות . הממסד היהודי חשש משמאלנותם של חברי הקבוצה הירושלמית של גדוד העבודה ולא הרבה להעסיקם , אבל הבריטים הכירו בכישוריהם כסתתים , בנאים ואמנים . הם היו מעורבים בהוצאה לפועל של הבניינים המנדטוריים . קישוטיו של בית ימק"א . בירושלים עוצבו בידי איש "בצלאל" בסגנון תנ"כי ארצישראלי . הבניין הזה , מלון המלך דוד ומוזיאון רוקפלר , שגם הם נבנו בידי אנשי הקבוצה , שימשו ביטוי לתרבות ירושלמית מיוחדת שהתפתחה בתקופה הרגועה יחסית שעד למאורעות . 1929 על אישיותו של רונלד סטורס , המושל הבריטי של ירושלים , ועל יחסו ליישוב היהודי נחלקות הדעות , אך אין ויכוח על תרומתו הרבה לפעילות התרבותית בעיר . מיד לאחר המלחמה הקים המלחין והחוקר צבי אידלסון את 'מקהלת הבמה העברית' ואת בית המדרש לנגינה , שרונלד סטורס עצמו כיהן כראש הוועד המנהל שלו , ואשר עם תלמידיו נמנו גם תלמידים ערבים–נוצרים . נגנית הצ'לו תלמה ילין–בנטוויץ' הקימה את ' חברת הנגינה הירושלמית , ' שנשענה בעיקר על רביעיית מיתרים . הקונצרטים שלה , שמקצתם נערכו בביתו של המושל סטורס , היו מקום מפגש חברתי–תרבותי לאריסטוקרטיה הירושלמית של אז , שהיתה מורכבת בעיקר מהפקידות הבכירה הבריטית , מפקידים בכירים , יהודים וערבים , במנגנון המנדטורי , ומאורחים נוספים שכונו "נכבדי העדות השונות . " כמו בתחומי יצירה אחרים , כך גם בתחום המוזיקה , היו שהשתדלו לבנות גשרים בין התרבות המערבית של ארצות מוצאם וחינוכם לבין התרבות המקומית , הערבית–המזרחית , של הארץ שאליה באו , ובייחוד של העיר המיוחדת שבה ישבו . בתחום המוזיקלי היו לכך כמה ביטויים : פורץ הדרך היה החוקר והמלחין צבי אידלסון , אשר האמין כי הנעימות המסורתיות השגורות בפי בני העדות יוצאות ארצות האיסלאם , ובייחוד בקרב התימנים , שימרו מוטיבים של נעימות התפילה שנשמעו עוד בבית המקדש . פורצי דרך נוספים היו אמנים , בעיקר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|