|
|
Page:325
לתלמידים הוקמו בבתי הספר , ומשפחות רבות ממעמד הביניים נהגו לצאת בימי הקיץ לחיק הטבע ליד נהר החידקל או לשוט לאיים הקטנים שהיו נוצרים בו בעת השפל ולערוך בהם מסיבות ופיקניקים . יהודים בחיי התרבות והספרות היהודים פעלו גם בחיי התרבות והספרות בבגדאד . כבר בראשית המאה ה20– החלו להופיע עיתונים ערביים בעלי אופי מסחרי של יהודים , ומשנות ה20– היו ניסיונות להוציא עיתונים בעלי אוריינטציה תרבותית בלשון הערבית . שניים מהעיתונים האלה ראויים לציון : אל–מצבאח ( המאור ) שנוסד בידי עו"ד סלמאן שינה ופעל כעיתון קהילתי למחצה בשנים , 1929-1924 ואל–חאצד ( הקוצר ) שנוסד בידי הסופר אנואר שאול בשנת 1929 והחזיק מעמד עד שנת . 1938 במשך שנות קיומו נעשה אל–חאצד לבימה תרבותית חשובה , וכתבו בו סופרים יהודיים ולא יהודיים , צעירים 3 ותיקים . באמצעות כתבי העת האלה התוודעו קוראים עיראקיים רבים בפעם הראשונה לז'אנרים ספרותיים שונים , כגון הסיפור הקצר האמנותי , השיר הרומנטי והדרמה . אל–חאצד הרבה לפרסם יצירות ספרותיות מתורגמות מספרות אירופה , שהעורך עצמו תרגם או עיבד אותן ולאחר מכן הן קובצו בספר . היהודים השתתפו בשנות ה30– וה40– באופן פעיל בחיים הספרותיים . אבל צריך להדגיש שהשתתפותם בחיי הספרות הערבית בעיראק היתה שונה מהותית ממה שהתרחש ב"תור הזהב" בספרד ובארצות המזרח . סופרים והוגי דעות ענקיים כיהודה הלוי , רס"ג והרמב"ם פעלו במסגרתה ובהשראתה של הספרות הערבית של ימי הביניים . אלא שבימי הביניים נכתבה השירה של היהודים , רובה המכריע , בלשון העברית גם אם המשוררים עצמם אימצו את תורת המשקל ותורת השיר של שכניהם הערביים . גם הפרוזאיקנים היהודיים של ימי הביניים לא פעלו כחלק אינטגרלי מהספרות הערבית הפורחת , וזאת למרות העובדה שרובה של יצירתם הפרוזאית נכתבה בלשון הערבית . כי על כן היהודים בעולם הערבי של ימי הביניים לא השתמשו באות הערבית בכתיבתם הערבית , וכל כתיבתם בערבית ( להוציא מקרים ספורים ) נעשתה באות עברית . מסיבה זו לא הגיעו יצירות כמורה נבוכים של הרמב"ם , ספר האמונות והדעות של רס"ג והכוזרי של יהודה הלוי לקהל הלא יהודי , שכן יצירות אלו נכתבו לא רק באות עברית אלא לעתים קרובות מתוך שימוש בביטויים הגזורים מהעברית ומהארמית התלמודית ( טיפוס זה של ערבית נקרא "הערבית–היהודית הכתובה . ( " החידוש הגדול שנתחדש בסוף המאה ה19– ובעשורים הראשונים של המאה ה20– הוא שהיהודים שרכשו השכלה חילונית–מודרנית חדלו להשתמש בערבית–היהודית , ועברו לכתיבת ערבית באות ערבית , בין השאר בשל העסקתם במשרדי הממשלה , במקצועות משפטיים וממלכתיים שונים . כמה מצעירי היהודים החלו להימשך לספרות הערבית . הם הכירו אותה כעת בבתי הספר שבהם למדו , והיו מודעים ליוצרים החדשים של העולם הערבי באמצעות העיתונים וכתבי העת המצריים שהגיעו בסדירות לבירת עיראק . כתבי סופרים מצריים או לבנוניים–מצריים כסלאמה מוסא , ג'ורג'י זיידאן , יעקוב צרוף , ולימים – טאהא חוסיין ואל–עקאד , התחילו להיערם על מדפי הספרים שלהם , וכעבור זמן גם להכתיב להם סגנון כתיבה מודרני . שאיפתם של הסופרים היהודיים הצעירים להתעלות על השיח הקהילתי–הייחודי ולהצטרף במלוא המרץ לשיח התרבותי הכללי , גרמה לכך שרוב היצירות שכתבו אז היו בעלות אופי פילוסופי–אבסטרקטי או , לחלופין , ריאליסטיחברתי שאינו בהכרח מבחין בין עדה לעדה . שמות הגיבורים שלהם "ניטרליים" ( בדרך כלל שמות ערביים מודרניים שניתנו לבני כל הדתות ) ונושאי שירתם של המשוררים שבהם היו מוסריים , חברתיים ואוניברסליים . רק לעתים רחוקות ניתן למצוא בכתביהם של הסופרים היהודיים האלה דמות או מוטיב יהודיים מובהקים . למותר לציין שבנושאי כתיבתם של משפחה יהודית בבגדאד בראשית שנות ה . 30- הלבוש המסורתי מפנה מקום ללבוש אירופי – חליפות מעונבות לגברים , שמלות בסגנון אירופי לנשים .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|