|
|
Page:317
הדקונסטרוקציה וההבדל ( דרידה כותב Differance במקום . ( Difference המונח הראשון מתאר את אופן הקריאה שלו את המסורת הפילוסופית . הדקונסטרוקציה קוראת בעיקר הגות פילוסופית מסורתית ( דרידה עצמו קרא באופן זה את אפלטון , אריסטו , רוסו , קאנט והוסרל ובעקבותיו קראו אחרים גם את לייבניץ , שפינוזה והגל . ( הקריאה מתמקדת בפרטים הנראים שוליים בתוך השיטה , אך לאמיתו של דבר אלה פרטים שמצד אחד הם הכרחיים לביסוסה של השיטה ומצד שני הם פורצים את גבולותיה . ( אריסטו , למשל , מכריז שכל דבר מוחשי ביקום הוא בעל חומר וצורה אך הוא נאלץ לדבר על קיומו של חומר היולי חסר צורה , קאנט דן בחוקי המחשבה הרציונליים אך נאלץ להניח אינטואיציה קדומה החורגת מגבולות הרציונלי , היידגר חקר את ה"אחר" אך נאלץ לתארו במונחים של ה"יש . ( " טענות פילוסופיות , טוען דרידה , מבוססות על "מוסף משלים" הכרחי שלא ניתן לנמקו . המונח השני , ההבדל , הוא קביעת סדרת הבדלים וניגודים בינאריים המאפשרת בניית מערכת או שיטה . מערכת זו מאפשרת ביסוס ידע אך בו בזמן היא גורמת לסילוק ולהוצאה מתחום הדיון של כל מה שלא נכנס למסגרתה . באמצעות שני מושגים אלה מזעזע דרידה את הביטחון בהייררכיות חד–משמעיות מסורתיות של הפילוסופיה . למשל , אפלטון , רוסו וגם כמה ממייסדי הבלשנות המודרנית רואים בכתיבה מין העתק של הדיבור ה"חי" המוצג כראשוני לעומת הכתיבה , ורוסו אף מציע לראות בבכי , בצחוק ובצעקה את הדיבור הראשוני ביותר . דרידה טוען שללא קיומם של סימנים החוזרים על עצמם ומובנים ככאלה אי אפשר גם לדבר ( ואפילו הבכי והצחוק לא יובנו ככאלה . ( מערכת של הבחנות סימניות – של הבדלים ודחיות – קודמת אפוא גם לדיבור ה"חי" ולפיכך יש איזשהו סוג של כתיבה "קדומה" שהדיבור מותנה בו ואפשר אף לומר שאינו אלא "חיקוי" או "הפעלה" שלו . דרידה אינו מתיימר להכריע בדברים כאלה בשאלות כגון מה קודם למה : דיבור או כתיבה , שפה או מחשבה , טבע האדם או תרבות האדם , אך הוא הופך לבעייתיים ניגודים בינאריים ובעיקר הייררכיות בינאריות מקובלות שעליהם מתבססות שיטות פילוסופיות . תהליך הבנייה של שיטות אלו מוכחש בשיטה הבנויה והמוגמרת יחד עם האופי החידתי של הבעיה שעמדה לעיני הפילוסוף וחלק ממקורותיו . דרידה מתאר כאן כאילו "בהיפוך" דבר שגם קאנט או הוסרל ניסו בשעתם לתאר : תנאים הכרחיים כלליים ( טרנסצנדנטליים ) להכרה ולידיעה המאפשרים אותן . ההשפעה העצומה של דרידה על פרשני ספרות נובעת מכך שה'מתודה' שלו מאפשרת לא רק להבחין בהדחקות , בהשמטות ובכפילויות טקסטואליות אלא גם לזהות את קיומם של קולות שונים ( ואם נרצה , טקסטים שונים ) ב'אותו' טקסט עצמו . ההוגה היהודי הנוסף הנוטל חלק בדיון הפוסט–מודרני הוא עמנואל לוינס ( ר' ערך במדור ההגות היהודית המודרנית . ( לוינס הוא פילוסוף וחוקר תלמוד שומר מצוות שהיגר מליטא לצרפת , שירת בצבא צרפת במלחמת העולם השנייה ונלקח בשבי , שעה שחברו , מוריס בלנשו מבקר הספרות , הסתיר את אשתו ומנע את הגלייתה . לפני המלחמה למד לוינס בפרייבורג אצל הוסרל והיידגר ועם שובו מהשבי החל למתוח ביקורת על גישתם הפנומנולוגית . הגותו מתמקדת במושג 'האחר . ' לטענתו , המחשבה המודרנית בהיותה מבוססת על הפילוסופיה היוונית אינה מסוגלת לתפוס או לזהות את מה ששונה ממנה עצמה . בהחדירו לשיח הפילוסופי מושגים ורעיונות השאובים מן התלמוד הוא לא רק מבטא את מורכבות העולם היהודי הדתי ומחדיר למחשבה המודרנית סוג מחקר הנתפס כזר , או שמרני ומיושן , אלא גם נותן קול ומקום לאחר ולשונה . לוינס רואה באתיקה דיסציפלינת יסוד "הקודמת לכל פילוסופיה" ורואה בנקודת המוצא של הקוגיטו , של האדם הבודד – ה'אני' החושב , המאפיינת את הפילוסופיה המודרנית מדקארט וקאנט ועד הוסרל , היידגר וסארטר – משגה חמור . לטענתו , יש לצאת מנקודת מוצא אחרת – המפגש עם האחר . מפגש זה עם האחר הרדיקלי , בין שמדובר באלוהים ובין שמדובר באחר האנושי , מחייב תמיד תגובה . תגובה אלימה , או התעלמות והכחשה מנוכחות האחר , תסתיים במוות . תגובה של סקרנות ותשוקה תעורר את המחשבה ותאפשר לימוד אורחות חיי האחר 'השונה' והיא המקור של כל 'אחריות . ' האחריות היא קטגוריה בסיסית ז'אק דרידה – יהודי חילוני , פילוסוף ומבקר תרבות ממוצא אלג'ירי – בכתביו נידונה המורכבות של קשרי הפוסט-מודרני עם המודרנה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|