|
|
Page:313
ענף של ההומור המערבי : הקברט הגרמני , תיאטרוני הסאטירה הבריטיים והצרפתיים , הסטנד אפ קומדי והמחזמר הסאטירי האמריקני . תיאטרונים כמו "לי–לה–לו , " "המטאטא , " "בצל ירוק , " מערכוני הלהקות הצבאיות ומופעים הומוריסטיים כמו " שלושה בסירה אחת" ו"ניקוי ראש" הם גילויים מובהקים של אותן השפעות . אף הסופרים–הסאטיריקונים הישראליים המובהקים , כמו אפרים קישון , דן בן–אמוץ ועמוס קינן , יצרו ברוח ההומור והסאטירה המרכז אירופיים או הצרפתיים . אך האם יצר ההומור הישראלי אף תכנים וצורות ייחודיים , שאינם רק וריאציה מקומית של מודלים הומוריסטיים בינלאומיים ? דומה שייחוד כזה אפשר ליחס לקריירה הארוכה של להקת הגשש החיוור , שעליה נכתב ונאמר הרבה , ואשר לא רק ביטאה את ההומור העממי הישראלי , אלא במידה רבה אף יצרה אותו . סוד כוחה של להקה זו היה השילוב החד–פעמי של שפה הומוריסטית ייחודית , של הבעה חדת עין ומדויקת של המציאות הישראלית , ושל מבצעים שמידת הזדהותם עם החומר שהציגו היתה מושלמת . החומר שאותו הציגה הלהקה לא היה סאטירי או ביקורתי כמו החומרים של יוצרי הסאטירה הישראלית שהוזכרו קודם לכן . היא העמידה בפני החברה הישראלית מראה שדרכה השתקפו עילגותה הלשונית , הבוז שלה כלפי ה"אחר , " התעסקותה בצבא ובמיליטריזם , אלימותה , בורותה – אך כל זה מתוך אמפתיה , מתוך הצגת המכנה המשותף הרחב ביותר , דבר שהביא בדרך הטבע לאהדה של הקונסנזוס הרחב ביותר , ואי לכך לפופולריות רבת השנים של הומור ישראלי ייחודי זה . אצל הגששים אפשר להבחין בקו אופי נוסף של ההומור הישראלי והוא ההומור האתני–עדתי . בהיות ישראל חברת מהגרים שקהילות עדתיות שונות מתחככות בה זו בזו , התפתחו ברבות השנים הלצות על חשבון עדה מסוימת של מהגרים , בדרך כלל מצד העולים הוותיקים כלפי החדשים . כך ספגו היקים או הרומנים , ואחריהם התימנים , המרוקאים והגרוזינים , הרבה לגלוג . הומור זה נע מן הוולגרי ביותר ועד להצגה מעודנת להקת "בצל ירוק" בהופעה . ההומור הישראלי הוא בעיקרו המשך של ההומור היהודי הקלאסי , או ענף של ההומור המערבי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|