|
|
Page:310
מגיד עמד על הבימה ודרש , פתח בדברי אגדה , עבר לדברי תוכחה – והציבור ישב והתנמנם . הסתכל המגיד לצדדים וראה : מאחורי הבימה עומד זקן אחד ועיניו זולגות דמעות , נהנה המגיד , ולאחר שסיים וירד מן הבימה ניגש לאותו זקן ואמר לו : רצונך שתגיד לי , למה הביאה אותך דרשתי לידי דמעות ? נאנח הזקן והחזיר לו : לא דרשתך , רבי מגיד , אלא גניחותיך הביאו אותי לידי דמעות . עז היתה לי ומתה , לא עליך . קודם מותה היתה גונחת כמוך , וכיוון ששמעתי גניחותיך שלך מיד נזכרתי בגניחותיה שלה והתחילו עיני זולגות דמעות ( א' דרויאנוב , ספר הבדיחה והחידוד . ( אנו מצפים שדמותו של הדרשן ארוך הזקן והמכובד תהיה רבת רושם , אך בעיני הזקן התנהלותו מזכירה את זו של בהמת בית מצויה . ההתנגשות בין הנורמה הצפויה לבין תגובתו של הזקן עליה היא המעוררת את הצחוק . ויותר מכן : הנורמה שהחברה היהודית אמונה עליה היא של תגובה אמוציונלית ואפילו מקודשת לדבריו הנוגעים ללב של הדרשן . התנהגותו של הזקן – הבכי המרוגש – היא זו ששומעי הבדיחה מצפים לה מצד הקהל היהודי . אבל הסברו של הזקן "איננו הולם" את הנורמה , אלא עומד בסתירה לה ומפרק אותה : הדרשן המסורתי העומד שם וגונח מעומק לבו בפני הקהל בבית הכנסת אינו מרגש ודבריו אינם מעניינים אותם כלל . דברים אלה עוברים מעל לראשם כי כל אחד מהם שקוע ( כפי שמוכיחים דבריו של הזקן ) בצרותיו ועולמו שלו , שדברי הדרשן אינם נוגעים בהם . כלומר , יש בבדיחה זו יותר מגרעין של מחאה , של ביקורת על דרכם של כלי הקודש והמנהיגות הדתית העסוקים בעשיית רושם יותר מאשר במגע אמיתי עם חייהם של פשוטי העם . קשה לתאר בדיחה "יהודית" יותר מזו . היא יהודית מבחינת סגנונה ( היא מסופרת כאן בעברית , אבל שפת המקור שלה היא יידיש , ( הריאליה המתוארת בה , המתחים החברתיים שהיא משקפת , ואף ההומור העצמי שבו אין מספריה חוששים לחשוף את חולשותיה של החברה ולהלקות אותה עליהם . זהו בוודאי " הומור יהודי" במיטבו . אבל המחקר הוכיח באופן חד–משמעי שזוהי בדיחה בינלאומית , והיא מסופרת בארצות שונות באירופה , הן במזרחה והן במערבה , על כומר , על דרשן בכנסייה וכיוצא באלה כלי קודש נוצריים . המסקנה העולה מדוגמה זו , ועוד ממאות כמותה , היא שאין במושג הומור יהודי דבר שהוא מהותני , כמו הומור עצמי , מזוכיזם , עירוב של צחוק ובכי וכיוצא באלה תכונות שהוצגו כאופייניות להומור היהודי : אלה ואחרים מצויים אף בהומור של תרבויות אחרות . היוצא מכאן הוא שההומור היהודי הוא הומור שמספרים יהודים לקהל יהודי והמשקף את החיים והתרבות היהודיים . כלומר , הבדיחה על הדרשן שייכת בוודאות להומור היהודי כי היא מקיימת את כל מרכיבי ההגדרה הזאת , אך אותה בדיחה המסופרת בפולין ומאמצת את המאפיינים הנוצריים–הפולניים היא בדיחה פולנית לכל דבר . הומור כמבשר תהליך חילון יש שהורו על ההומור היהודי של ראשית העת החדשה כאחד המבשרים של תהליכי החילון שהתרחשו בחברה היהודית בתקופה זו . דווקא ההומור , שכפי שראינו , יכול לעקוף את הנורמות המקובלות , לתקוף אותן ולפרקן , ובאמצעות מנגנונים הומוריסטיים אופייניים לעורר תגובות של לעג וצחוק – ולא להציג משנה סדורה ומחייבת , דווקא הוא עשוי להיות סוכן תרבות רב עוצמה יותר ממה שהיסטוריונים היו מוכנים להכיר בו עד עתה . הנה לדוגמה בדיחה ידועה שאני מביא מן המסורת שבעל פה : הרשלי מאוסטרופוליה נזקק לצרכיו בהיותו הולך בדרך . כאשר ראה שהוא נמצא בקרבת בית הקברות בכניסה לעיירה , כרע מאחורי אחת המצבות ועשה את צרכיו . אלמנה שבעלה קבור היה תחת אותה מצבה ובאה לבקר אלתר דרויאנוב – המאסף הגדול של ההומור היהודי המזרחאירופי , ידוע ב"ספר הבדיחה והחידוד" שהופיע ב3- כרכים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|