|
|
Page:276
זרותם של הגיבורים מתבטאת גם במרחב שבו הם חיים : הסרט כולו מתרחש בתוך בית פרטי , ומרחב אחר כמעט אינו מופיע בו . יחד עם זאת אין הבית הפרטי מצליח לגונן על הגיבורים ולהעניק להם ביטחון . הדירה שלהם נראית מנותקת מסביבתה , סגורה בתוך עצמה , חונקת את הגיבורים בתוכה . בפעמים המעטות שהבעל יוצא אל הרחוב , האישה סוגרת את הדלת בשלושה מנעולים . למעשה , היא מסתגרת מפני החוץ המכיל בתוכו , לגביה , את אימת העבר החוזרת על עצמה בהווה . גיבורי הסרט חוזרים במעגליות בלתי נלאית על אותן פעולות שוב ושוב : האישה מכינה אוכל . היא ובעלה אוכלים . היא מנקה את המטבח ואת הבית . הוא מכוון את השעון . שניהם הולכים לישון . שניהם קמים וחוזר חלילה . חיי היומיום מוצגים כאן ללא תכלית , אך הם חלק מסיפור פרטי , יומיומי , שהוא היפוכה של ההיסטוריה הלאומית שהניעה את הסרטים המוקדמים אל המטרה והסוף הסגור . מהלך הזמן נעצר בסרט גם משום הזהות הנוצרת בין העבר לבין ההווה . הדובר העיקרי בסרט הוא האב , הוא מעלה בפני המצלמה ובפני בתו , בימאית הסרט , את זיכרונותיו מימי השואה , אבל לכל אורכו נוצרת חפיפה בין הזיכרונות הללו הנמסרים ב voice over– לבין מה שמתרחש בהווה של הסרט . האב מדבר על אוכל בשעת האכילה ( הוא מספר כיצד אכלו האסירים את האוכל של הכלבים ונורו על כך ;( הוא מספר על הרחצה במחנות בזמן שהוא מתרחץ , ועוד . את מרבית זמנם מעבירים בני הזוג בשתיקה . את מקום הדיבור שלהם בהווה תופס קולו של האב המספר את זיכרונות העבר . נוצר הרושם שאין לגיבורים חיים בהווה . חייהם מתרחשים בעבר , בזמן הטראומה שעדיין שולטת בהם וקובעת את אורח חייהם . בסרט אחר העוסק בזיכרון השואה , בגלל המלחמה ההיא ( אורנה בן דור , , ( 1988 מנסח הגיבור ז'אקו , אביו של הזמר יהודה פוליקר , את השיבה המתמדת אל העבר : " כל הזמן הייתי חושב , כמו שנעלמה לי המשפחה ההיא , ככה זה יכול לקרות גם כאן . " בגלל הזיכרון של המשפחה שאבדה הוא שומר באופן כפייתי על ילדיו . למעשה , הוא מעביר את האימה של העבר אל ההווה . הזמן אינו נע קדימה לגביו אלא סב על צירו וחוזר אחורה . באבא'לה בוא ללונה פארק ( ניצה גונן , ( 1994 חוזרים השחקן שמואל וילוז'ני ואחותו , יחד עם אביהם , לפולניה כדי ללמוד על העבר שלו לפני ובזמן השואה ; כדי לחזור אל שורשיו ואולי לספוג משהו מהזהות היהודית שצמחה שם . אך דווקא שם נמנע האב לגמרי מלספר את סיפורו בשואה ומתרכז בהפרדה שלו מאביו . אימת השואה חוזרת לסרט דרך צילומי אושוויץ ודרך תגובת הבן לאותם מראות : מסתבר שאלה מחדדים בעיניו את הזהות הגלותית של אביו שמתגלה שם . הסרט חושף כי תגובתו ה'ציונית' אינה תשובה הומניסטית דמוקרטית אלא גלגול של נרטיב הגבורה הלאומי . כך , למשל , הוא פונה אל עובר אורח פולני ולועג לו בעברית " ) מה עשית כשגירשו את אבא שלי ? לא עשית כלום , והיום אתה לא עושה כלום . ( " למעשה , במשך כל הסרט הוא מדבר בשם המציאות הישראלית , הצבא הישראלי והצבר הישראלי כנגד הגלות , כנגד האנטישמיות , כנגד הפולנים בכלל . הבן אמנם חוזר עם אביו למקורותיו ומסעם הוא מסע משותף של חיפוש שורשים שבמהלכו לומד הבן להזדהות עמו ועם עולמו ; אך שם , במקומות שבהם נולד וגדל האב , אין הוא מצליח לעמוד על האפשרויות שהיו טמונות במסורת היהודית , דוגמת ההומניזם , הליברליות , הסובלנות ; הוא נוטע שם , בפולניה , את הציונות הלוחמת והנוקמת . זוהי וריאציה חדשה , תוקפנית ואלימה יותר , של הסיפור הלאומי הציוני שהופיע בסרטים המוקדמים . אך , כמו בסרטים אחרים מהתקופה המאוחרת , גם כאן הסיפור הלאומי מתפרק ומאבד את הטוטליות שלו משום שהוא מועבר דרך עיניו והתנהגותו של האב , שאינו יכול להיות כלול בו . בשנות האלפיים מתרבים בקולנוע הישראלי הניסיונות לחבר גילומים שונים של היהדות הדתית עם גילומיה של זו החילונית . תופעה זו מניבה מגמה חדשה המאופיינת בערכים של סובלנות וליברליות . בסרטים חדשים דוגמת אושפיזין ( גידי דר , , 2003 המבוסס על תסריט של השחקן שולי רנד שחזר בתשובה ) וסרטו התיעודי של יגאל בורשטיין מורה נבוכים : מסע בעקבות הרמב"ם ( 2005 ) ניתן לזהות רצון להרחיב , להגמיש , ולעתים אף לבקר , את הזהות הישראלית באמצעות הנכחה מחדש של ערכים יהודיים . אלה הם ערכים תרבותיים ומוסריים , הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו וליחסים שבין אדם לעולם . הסרטים האלה מפנים מבט אל העבר היהודי בגלות ומנהגיו ומבקשים ללמוד מתוכו ערכים של סובלנות ופלורליזם . תופעה זו בולטת ביותר בסרטיו עטורי הפרסים של הבימאי יוסי סידר – ההסדר ( 2000 ) ומדורת השבט – ( 2004 ) אשר בחר למקם את עלילותיהם בלב לבה של הציונות הלאומית , בעולם שבו גברה האידיאולוגיה הדתית–הלאומית על ערכי המוסר היהודיים . בהציגו דמויות הנקרעות בין מימוש אישי למימוש אידיאולוגי , מסמן סידר את הידרדרותם ואף היעלמותם של ערכי המסורת היהודית ההומניסטית ומבקר את דרכם של אלה שבחרו לתרגם את היהדות לפרקטיקה פוליטית לאומנית ; ולכן , למרות חריגותם לכאורה בנוף הקולנוע הישראלי , סרטיו של סידר ממשיכים את המגמה האופיינית לקולנוע הזה בשנות האלפיים – הפניית מבט אל המסורת היהודית ההומניסטית שהתקיימה בעבר הגלותי , תוך כדי סלילת הדרך להכללת ערכי המסורת היהודיים בתוך הזהות הישראלית בהווה .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|