|
|
Page:272
דוגמה נוספת לניסיון לעצב ישראליות משוחררת היא זו שהציע הבימאי הצבר אורי זוהר . זוהר , ילד החוף הנצחי שזוהה יותר מכול עם השובבות הישראלית , סיים את הקריירה הקולנועית שלו בשנת , 1976 "חזר בתשובה" ונעלם מנוף הקולנוע הישראלי . אף שרבים הופתעו מהמהפך הדרמתי , הסימנים לאי נחת של הבימאי מהיבטים מסוימים של אורח החיים שמציעה הישראליות החילונית ניכרים ברוב סרטיו : חיי השעה , הבטלה על חוף הים , החופש הלא מוגבל בצד הנהנתנות – כל אלה עיצבו כמה מגיבוריו כילדים מזדקנים המתקשים למצוא נחת בביתם ובמשפחתם . בסרטו האחרון הצילו את המציל ( 1976 ) מתאר זוהר את סוף דרכה של דמות המציל על חוף הים , שאותה טיפח בסרטו מציצים . ( 1972 ) בסרט זה המציל ( אורי זוהר ) כבר מבוגר יותר ועל אף היותו נשוי ובעל משפחה הוא ממשיך לחפש ריגושים על שפת הים . אלא שבסרט נוספה דמות של מציל זקן המטיף ולועג , לעתים גם ביידיש , לזוהר הצבר . בעולם שבו התהפכו היוצרות ובנים שכחו את אבותיהם כדי לסלול את דרכם אל הישראליות , הופעותיו התכופות של המציל הזקן הגלותי מבטאות את הצורך להכניס משמעות הייררכית וערכית בתוך החברה השואפת לתרבות נטולת עבר " גלותי" ומסתכנת , לפי הסרט , ברדידות מן הבחינה הערכית והתוכנית כאחד . הסרט מסתיים בהענשת המציל השובב : המציל המבוגר משכן אותו בסוכת מצילים של זכוכית שבה כל מעשיו חשופים לעין כול , ובכך כופה עליו התנהגות מוסרית . מה שנראה ככליאה מבשר למעשה את שיבתו של זוהר השחקן , שהוא גם הבימאי , לחיק עולם שיש בו השגחה עליונה . דימוי המציל הנצור בסוכתו השקופה לעיני כל המתרחצים בחוף הים הוא הדימוי הסוגר את הקולנוע של אורי זוהר . ניתן לראות בו תחינה לעולם של ערכים שישים קץ לדור הבנים הגיבורים שבמקרים מסוימים לא עשו דבר כדי לזכות בתואר מלבד להיוולד כ"יהודים חדשים I . " שנות ה : 80– ביקורת נרטיב החניכה הציוני לשנות ה80– בקולנוע הישראלי אופייניים ניסיונות לחשוף את מה שהודחק בקולנוע הישן ולהשתמש במי שהוצא אל מחוץ לקולקטיב כדי לבקר את הסדר החברתי והפוליטי . התהליך הזה מתבטא , מצד אחד , באמצעות הביקורת על הנרטיב הציוני , ומצד אחר בהתחזקות הביקורת על הזהות הישראלית החדשה . סרטי שנות ה80– מפרקים את הסיפור הציוני הישן , מחליפים אותו בסיפורים של ניצולים ובסיפורם של אחרים נוספים , או פותחים אותו לדיאלוג בין תפיסות מציאות שונות . כחלק מפירוק רעיון "שלילת הגלות" נבחנים שוב "שלילת הנשיות" היהודית הפסיבית והכנועה ובניית הזהות העברית כזהות גברית בתוך עולם גברי . עתה מופיעה זהות חדשה המפנה מקום לא רק לרגישויות יהודיות גלותיות אלא גם לרגישויות נשיות , אותן הרגישויות שיאפשרו להזדהות עם כל אחר באשר הוא , לא רק עם ניצול השואה . המעבר מתפיסות קולקטיביות לתפיסות אישיות אמנם התחולל בחברה הישראלית בשנות ה . 60– אך תהליך זה לא מצא ביטוי בסרטי העשור והיה צריך לחכות לסוף שנות ה , 70– עם הופעתם של האחרים בקולנוע , כדי שזיכרון השואה יעוצב בו כאסופה של זיכרונות פרטיים הרודפים אינדיווידואלים מתוך החברה הישראלית . בסרטים האלה מבוקר הזיכרון הקולקטיבי ונפרט לזיכרונות פרטיים מימי הגלות היהודית , זיכרונות שהאימוץ לכאורה של הזהות הישראלית לא הצליח לטשטש . סרטיהם של דני וקסמן טרנזיט ( 1980 ) ושל ציפי טרופה תל–אביב-ברלין ( 1987 ) הציגו את מי שנאלצו לעזוב את גרמניה בעקבות רדיפות הנאציזם בשנות ה30– ואת ניצולי השואה כשבויים בתוך הזמן היהודי של עברם , משוטטים ברחובות המרחב הישראלי ללא מטרה או מסוגרים בתוך הבתים שלהם . נרטיבים אלה כבר לא הציגו את בואם לארץ כגאולה , אלא כניתוק פיזי בלבד . למעשה , החלוקות ה'ציוניות' שבנה הקולנוע הישן המשיכו להתקיים , אלא שהשיפוט שלהן השתנה : ניצולי השואה הוצגו כאנשים אחרים רדופי עבר יהודי רבגוני . סרטה של ציפי טרופה תל–אביבברלין פורש את סיפורו של בנימין , ניצול אושוויץ , המתגורר בתל–אביב יחד עם אשתו לאה הפולנייה , אחות בית החולים שטיפלה בו במסירות . יש לו בית ובת ושגרת חיים מסוימת , ולכאורה ניתן היה לצפות כי בנימין יגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה , אך זיכרונות עברו ממשיכים לרדוף אותו . הרגע שבו הוא מזהה את מילר , שהיה קאפו במחנה הריכוז שלו , הוא הרגע שבו שב העבר המודחק והופך את כל שגרת חייו של הגיבור . בנימין מתגעגע אל עבר שלם וקוהרנטי , אל התרבות האירופית של גרמניה שלפני השואה , אל עולם שלם שנתבקש לשכוח עם הגיעו ארצה . תל–אביב-ברלין חוזר אמנם אל החוויה היהודית לפני קום המדינה ומציג את השואה כחלק מגורל העם היהודי , אך , יחד עם זאת , הוא חושף את העולם התרבותי והחברתי העשיר של אותם ניצולים לפני פרוץ המלחמה , ועל רקע זה מצטייר זיכרון השואה כזיכרון של מה שקטע את הזיכרון האחר . העבר של בנימין אינו מרפה ממנו ודמותו מעלה על קדמת המסך את חייהם של ניצולים יהודיים בארץ בסוף שנות ה40– ודוחה אל השוליים את המציאות ההיסטורית הישראלית של אותה תקופה , תקופה שתבעה מהניצול לשכוח את כל הווייתו באירופה . הסרט מותיר את המבנה הישן אך הופך אותו : זהותו המורכבת של היהודי ניצול השואה נהפכת
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|