|
|
Page:270
בשנות ה50– ולחייב סיפור מסגרת חדש , גרסה חדשה של עלילת–העל הציונית . סרטו הקאנוני של יוסף מילוא הוא הלך בשדות , ( 1968 ) המבוסס על ספרו של משה שמיר , מבטא את כישלון האינטגרציה בין שני ערכים מכוננים של הציונות : הקיבוץ מצד אחד והוויית הלחימה הייחודית של הפלמ " ח מצד אחר . בתום לימודיו בכפר הנוער הציוני חוזר גיבור הסרט , אורי הצבר , לביתו שבקיבוץ ומוצא עצמו נקרע בין מימוש חייו האישיים להגשמת מטרות לאומיות . כאשר הוא כבר מחליט להתמסד בקיבוץ בחברתה של ניצולת השואה מיקה , הוא נקרא להצטרף ללחימה נגד הבריטים , מקבל עליו תפקיד של פיצוץ גשר , שם הוא גם מוצא את מותו . ברמת המבע הקולנועי מועבר רגע מותו באמצעות freeze frame על פניו ועל עיניו הפקוחות , ועל דימוי זה עולה בdissolve– תמונת גלי הים ומיד אחר כך מופיעים הניצולים המגיעים לקיבוץ . אלה הם זקנים ונשים , חלשים בגופם ורעבים , מצטופפים סביב השולחן העמוס שהכינו להם תושבי הקיבוץ . החיבור בין שלושת הדימויים האלה מאפשר לבימאי לקשור בין הצבר המיתולוגי לזהות היהודית שביקש הגיבור להדחיק , והיא שבה ועולה ו " ממלאת " את הקיבוץ , לאחר מותו . הדילמה של הגיבור שטלטלה אותו בין מימוש פרטי למימוש לאומי לא יכולה להיפתר בחייו ורק מותו יכול להכריע בסוגיה ולסמן את הבחירה בערכים הלאומייםהציוניים . כך עצם מותו מסמן את הסדקים הראשונים שנרשמים בתפיסה המונוליתית של הישראליות . האופציה היהודית של הקולנוע העממי לצד הקולנוע הלאומי ניתן למצוא , בשנות ה , 60– סרטים שהציגו לראשונה במרכז המסך דמויות של יהודים מזרחיים . סרטים אלה , המכונים גם "סרטי הבורקס , " עסקו לכאורה בסוג שונה של "אחרים" מזה שנדון בקולנוע הלאומי – ביוצאי מתוך הסרט "אדמה" ( 1935 ) של הלמר לרסקי – המרת הזהות היהודית בזהות ישראלית במסגרת עלילת-העל הציונית
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|
|