|
|
Page:252
לטקסטים מקראיים . ב1994– הועלתה הצגת אנשי קופסאות השימורים מאת אדוארד בונד בתחנת הכוח הישנה רדינג בתלאביב . בחלל הסוריאליסטי והאלים של הטורבינות הנטושות התריע הטקסט האוטופי במהופך במעין חזון אחרית–ימים שלילית ורעה על ההווה בפרספקטיבה של עתיד מדומיין . המובן מאליו ( 1997 ) האניגמטי מאת יוסף אל–דרור זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית רבה בגלל שילוב בין ביקורתיות פוליטית ותרבותית לבין נונסנס . התיאטרון הממוסד והמסובסד חייב לנווט דרכו על פי צופן פוליטי וכלכלי , המכתיב את המתח בין הטחת ביקורת בדימוי הקהל לבין חיזוקו . אוונגרד , העזה , מקוריות וחידוש הם גם בישראל נחלת תיאטרון השוליים וקהליו הקטנים והמשוכנעים מראש . ברוב התיאטרונים המסובסדים בשנות ה90– ואף לפניהן נקוטה אסטרטגיה שעל פיה די להעלות בעיות חברתיות , אתיות ופוליטיות על הבימה : כביכול , אם העלינו מחזה כלשהו מאת ברכט , מחזאי "שמאלני , " כבר אמרנו הכול , גם אם הבימוי , כלומר הפירוש התיאטרוני הממשי של הטקסט , נמנע מאמירה ברורה . בהיות רוב אנשי התיאטרון בארץ מזוהים עם מה שנחשב לפני האינתיפאדה השנייה השמאל המתון , נוח להם להציג מחזות ותמ B ת "שמאלניות" באופן "ליברלי , " בלתי מתחייב ולכאורה מתון . על שאלה בעלת צביון מוסרי "האם ישנתי כשהאחרים סבלו " ? ( בקט , מחכים לגודו , ( ייאלצו רוב תיאטרוני ישראל לענות בגמגום מהוסס : "לא , לא ממש נרדמתי , לכל היותר נמנמתי קצת . נכון , שמעתי צעקות , אבל רק בערבית , ולא כל כך בא לי לקום , כאילופ . " רוב התיאטרון הישראלי הרפרטוארי נמנע ממחאה ישירה או עקיפה , פל D טית או מעודנת , על אירועי האינתיפאדה השנייה , שרישומה בחיי המדינה והארץ היה עצום . מחאה מסוימת ניכרת בכל זאת בתיאטרון המסובסד פחות והמעז יותר , ובהצגות מעטות בתיאטרון הרפרטוארי , ולדוגמה שנת : 2002 משהו שנגמר בהרקדה של קבוצת תיאטרון בהנחיית דודי מעיין בשלומי היה מופע שנתפס כנבואה להווה . חשבונית הנפש של דני הורוביץ דן במיתוסים ישראליים ובדימויים מקומיים . געגועים , שביים יגאל עזרתי בתיאטרון מקומי / אל סראייא , פינה חלל לקולות של "אחרים , " פלסטינים , רוסים , יקים . הצגת , No Exit שביים אבי גיבסון–בראל בתיאטרון החדר של אמיר אוריין , מעידה שתיאטרון פוליטי איננו בהכרח משעמם ולחלופין פל D טי ומעצבן : החלל המחניק בחדר ובמחזהו של סארטר נהפך לפונקציונלי בתקשורת אינטימית ואינטנסיבית בין השחקנים לקהל . כמעט מטפורה על המצב בארץ . פה ושם העלו תיאטרונים מסובסדים הצגות כמו תנינים מאת יהושע סובול על יהודים וערבים הממתינים ( למין גודו ) על חוף הים , ב"תיאטרון הרצליה . " "התיאטרון העירוני חיפה" העלה את נשף מסכות של סובול , את מנהל הבית מאת פינטר בליהוק שחקנים ערביים שעצם הופעתם מקנה להצגה הילה פוליטית . "הבימה" העלתה את במלחמה כמו במלחמה ואת הבבונים , קברט סאטירי . ב"התיאטרון הקאמרי" הוצג ויה דולורוזה מאת דייוויד הייר , הצגה אורחת באנגלית המתבוננת בסכסוך הישראלי–פלסטיני במבט משועשע–מתייסר . מילה של אהבה בחאן הירושלמי , מאת מיכאל גורביץ , ' היה מגע בימתי עדין במציאות גסה . התיאטרונים המסובסדים הרגילו את קהליהם לתפריט דל תמונה מתוך הצגת "מחכים לגודו" שהועלתה בתיאטרון חיפה בשנת 1984
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|