|
|
Page:251
הצנזורה את חברים מספרים על ישו מאת עמוס קינן , הפסילה הגורפת היחידה בתיאטרון הישראלי . הצנזורה ניסתה לפסול שורות בהפטריוט של לוין ב , 1980– ואת אפרים חוזר לצבא מאת יצחק לאור ב . 1984– כשבוטלה , נטלו מנהלי תיאטרונים בישראל את תפקיד הצנזור הפנימי על עצמם , ונמנעו מהתבטאויות בימתיות העלולות להדיר את רגליהם של קוני הכרטיסים מהקופות . התיאטרון וההווי המקומי אהבתו של התיאטרון הישראלי להווי המקומי התעצמה בשנות ה . 70– אחוז ההצגות המבוססות על חומרים מקומיים עולה , ובצדן מתעצב הסגנון הדוקו–דרמתי , הבולט בהצגות שיצרו יהושע סובול עם נולה צ'לטון , בדוקו–פיוט של דני הורוביץ , צ'רלי קצ'רלי , על דיוקן הצבר , בנמר חברבורות של יעקב שבתאי המציג את מדינת ישראל כקרקס הזוי ובמי תהום של הלל מיטלפונקט , המעצב את המדינה כשלולית דלוחה . " התיאטרון העירוני באר–שבע" הציג את השיבה מאת מרים קיני , על הסכסוך הישראלי–פלסטיני . הועלו גם מושל יריחו המפורש בביקורתו מאת יוסף מונדי , ונפוליון חי או מת ! על כוחנות ועל תאוות שלטון ללא מצרים , במיסוך התיאטרוניהמוכוון–לעצמו והמשועשע של נסים אלוני . ב1980– ייסד עודד קוטלר את פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר , בטענה שממסד התיאטרון הרפרטוארי אינו משקף את היצירה התיאטרונית בארץ ונחוצה מסגרת לאמנים צעירים המבקשים חשיפה , הכרה ואמירה אמנותית מפורשת יותר . פסטיבל עכו ממשיך להתמודד עם מוסכמת המציאות הישראלית ועם כמה מדימוייה בדייקנות ובעקביות העולות על אלה של התיאטרון הרפרטוארי , ומשמש מדחום מדויק למצב הרוח המקומי . דוגמה לכך היא תופעת "על במותיך חלל" בתשמ"ה , כשהפסטיבל הצמיד את שני המ 9 בנים העיקריים של חלל . מתוך תריסר ההצגות שהתקבלו למסגרת התחרות , אחת–עשרה העלו דמויות מתים–חיים שנכחו , הופיעו ופעלו על הבמות . כעשרים ושבעה חודשים מפרוץ מלחמת לבנון ( ב ( 1982– נעו מתי התיאטרון ומתי המלחמה בין צו גיוס לבין סרבנות מפורשת , בין חיים לבין מוות , בין המציאות לבין הבדיון התיאטרוני . בכלאדם שביים הפעם דוד שטיינברג , המוות לא רק נכח אלא החליף את אלוהים ; במיסטריה בין A לB– מאת יוסף מונדי הופיע המוות על גלגיליות והחליק על הבמה . בשבועת אמונים מאת ש"י עגנון רודפת שושנה המתה אחרי יעקב רכניץ שהפר את שבועתו . בשיץ מאת חנוך לוין חוזר ומופיע צ'רכס המת , שנהרג במלחמת יום הכיפורים , מתחת לשולחן האוכל בבית חותנו . מתי חנוך לוין מוחפצים כחומר העובר בין הפה לבין פי הטבעת , דימוי מצמרר לחפירות בתעלת סואץ , לתאוות הבשר , להפרשתו ולמותו . האהבה "העזה כמוות" שהופיעה אצל נתן אלתרמן וחיים גורי בתקופה שההסכמה בה סביב מטרות המלחמה היתה גבוהה יותר , נהפכה למוות עז כזלילה אצל לוין ; מסממן איכותי לסממן כמותי המובלט בתחבולת ההכברה האירונית : "יש לי מתים מתחת לשולחנות / , המון מתים מתחת לשולחנות / , ומתחת לכיסאות ולמיטות ולארונות / . כל הבית מלא מתים / , ויש לי במחסן מתים לחורף / , ומלאי של מתים לשנה הבאה / , ולטווח ארוך יש לי מתים שעוד חיים / , ויש לי מתים שעוד לא נולדו / , אני בונה על מתים , בונה ממתים / , אני אוכל מתים ונושם מתים / , מתים , מתים , מתיםפ . " שיץ מאת לוין בפסטיבל עכו בתשמ"ה 1985 שהועלה עם בובות היה תזכורת בוטה לרהב הישראלי ערב מלחמת . 1973 על מקומו של לוין בתפר שבין התיאטרון לבין המציאות הישראליים מעידות גם השורות ממלכת אמבטיה שאמר אב יהודי ב , 1970– ומושמות ח"י שנים אחר כך בפיו של אב ערבי ברצח ב"התיאטרון הקאמרי , " באקטואליות מקפיאת דם : "אבי היקר , כשתעמוד על קברי / , זקן ועייף ומאוד ערירי / , ותראה איך טומנים את גופי בעפרפ" ב1987– עלה סינדרום ירושלים האפוקליפטי–אירוני מאת יהושע סובול ב"התיאטרון העירוני חיפה" אך ההצגה פוצצה בחזיזי כנופיית אוהדי הרב כהנא . לאור תגובת הביקורת והקהל "התפוטרו" בסר וסובול מהנהלת התיאטרון , שבשנות ה80– היה הלוחמני שבתיאטרוני ישראל הרפרטואריים והעלה כמה מבעיות הזהות הישראלית , יהדות וציונות , השואה והמלחמות בפלסטינים על בימותיו . בשנות ה , 90– לאחר רצח יצחק רבין וכישלון הסכמי אוסלו , ולאחר שהתיאטרון הישראלי זכה עוד בכמיליון צופים פוטנציאליים שעלו מברית המועצות , התפתח תיאטרון "גשר ; " שיטת מנויי התיאטרון התחזקה , והתיאטרון הישראלי הרפרטוארי הלך והתמסחר . בין ההצגות שהשמיעו אמירה ברורה יצוינו הילד חולם וההולכים בחושך של לוין ; גורודיש של מיטלפונקט , המתחזה ב"התיאטרון העירוני באר–שבע" וקסטנר של לרנר . קולות המסר הפוליטי נשמעו צלולים יותר ובהכרח גם מינוריים יותר בתיאטרוני השוליים : קבוצת התיאטרון בעכו העלתה את ארבייט מאכט פריי , שעסקה בהשתקפות השואה בנרטיב ובהווי הישראלי , כולל היחס לפלסטינים . "תיאטרון החדר" בהנהלת אמיר אוריין העלה הצגות ( דם , ארוחת הערב ) לקהלים זעירים , והשפיע באיכותו בעיקר על יוצרי תיאטרון , ופחות על הקהל . בצד , אך קרוב לממסד , ביימה והפיקה רינה ירושלמי הצגות ביקורתיות בעלות אסתטיקה מעודנת ובשפת תיאטרון בינלאומית באופייה כמו ווצק מאת ביכנר , המלט מאת שייקספיר וויאמר וילך , עיבוד
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|