|
|
Page:249
של המחזה המודרני–קלאסי הזה יסתבר שגודו של בקט איננו אלא גיבור תרבות ישראלי , המשקף בהעדרו המתמיד את מושאי החיפוש והפחד הסוציו–תיאטרוניים : בבימוי מיכאל אלמז ( 1956 ) לא היה גודו חלוצי ו"קונסטרוקטיבי" די הצורך . בבימוי יוסי יזרעאלי " ) הבימה" ( 1968 הוא היה "שטח משוחרר . " בבימוי אילן רונן " ) התיאטרון העירוני חיפה" ( 1984 הוא היה המהפכה הפלסטינית , ושוב בבימוי רונן " ) הבימה" ( 2003 הוא היה החמישייה הקאמרית . מאז קום המדינה מתלבט התיאטרון בארץ בזהות הישראלית ובמתחים בין היחיד לחברה . תוצאותיה הגיאופוליטיות של מלחמת ששת הימים ב1967– היו בבחינת שינוי רדיקלי בחברה הישראלית ובתפיסתה העצמית , שהגביר את חיפושי הזהות . אם הספרות העברית אמורה לשמר דימוי תרבותי ישראלי מאוחד , התיאטרון נועד להציגו . ההבדל בין שימור הדימוי לבין הצגתו הוא מהותי , ומסביר כיצד ניווט התיאטרון הישראלי בין הצורך בחיזוק הדימוי של הקהל לבין הביקורת שמתח על אותו דימוי עצמו . ממלחמת 1967 ואילך אופיינית לתיאטרון הישראלי תגובה מהירה , רגישה ולעתים דוקומנטרית בזיקתו למציאות . רגישותו של התיאטרון הישראלי , בעיקר הרפרטוארי המסובסד , נובעת בין היתר ממקדם ה " משפחתיות " וההיכרות הגבוה בין אנשי התיאטרון וכן בינם לבין חלק ניכר מקהליהם . מכאן גם ההסכמיות והקונפורמיות הגבוהות האופייניות לתיאטרון הישראלי . כאמנות הפועלת במדיום ציבורי , ה B וי ובלתי אמצעי , התיאטרון מגיב תמיד בדרכו המסננת , המעצימה או מעמעמת את רישומי השינוי . בהיות התיאטרון תלוי בקהל , בנוכחותו ובכספו , רגישים יוצריו , ומקבלי ההחלטות שבו , לדעת הקהל מבחינה אסתטית ואידיאולוגית , ולא פחות מכך מבחינה מסחרית . התיאטרון הישראלי הגיב מהר על מלחמת . 1967 ב1968– אורנה פורת בהצגת "אלקטרה" בתיאטרון הקאמרי , 1964
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|
|