|
|
Page:245
בניסיון להעלות את התנ"ך על קרשי הבמה . יעקב ורחל הוא פסטורלה מקומית ברוח זו . גיוס התנ"ך למשימות חינוכיותאמנותיות שילב היטב בין המגמה החינוכית–הציונית ובין תיאטרון החוגג את החלל החדש–מחודש שלו , הארץ , ואת השפה העברית המקורית : עלילה ושיבה לתרבות היהודית המקורית "כאן . " לעומת זאת , האוצר שהעלה "האוהל" הוא הגחכה מכוונת למחצה , אקספרסיוניסטית גרוטסקית , של חיי היהודים בגולה . מתוך מאה ההצגות בקאנון התיאטרון הישראלי שתיםעשרה קשורות במישרין עם התנ"ך , בהעלותן את החלל והשפה של העבר העברי בהווה הבימתי . רבות מעלילות מחזות התיאטרון העברי ( ובמיוחד המסכת , כסוג של תיאטרון מקומיקהילתי ) עברו מיקום מחודש לארץ ובחלקן היו טקסים של עלילה , של חלל–וזמן שחגגו הבנים בארץ אבותיהם . כמיתוס שנעשה מציאות , וכאתוס ציוני שהיה לבדיון תיאטרוני , ארץישראל המתואטרנת המוצגת בארץ–ישראל האמיתית היא סופר–אימפוזיציה של כיסופים וכמיהות מעולם החזון והבדיון , המושלכות על מציאות סוציו–כלכלית , גיאוגרפית , לשונית ופוליטית . כך , למשל , אכפו מחזאים , דרמטורגים ובימאים ארצישראליים משנות ה20– עד שנות ה40– עמדות אסתטיות ( אירופיות , ( אידיאולוגיות ( ציוניות ) ודימויים ( יהודיים מסורתיים ששוחזרו ) על מציאות שתוארה "צייה" או "שממה . " דימויי הפרחה ובנייה שימשו , כמובן , להצדקת המפעל הציוני . הקשר בין מציאות הערבים בארץ לבין ראייתה ותפיסתה כמדבר איננו מקרי , ולכך גויס גם התיאטרון . יתר על כן , במחזות "חלוציים" לא היה בדרך כלל קונפליקט בין הדמויות , כי מקצתן ממילא לחמו למען הפרחת השממה , ייבוש הביצות ושאר כיבושי חלל פסיכו–גיאוגרפיים . בן השיח לקונפליקט הנחוץ מבחינת מסורת הדרמה האירופית המוכרת לעולים החדשים היה , לרוב , חלל הארץ עצמו , האדמה שנתפסה כטעונת כיבוש , ניכוס , הפרחה ועיבוד . כבעל קנאי , מוצאים המתיישבים את אשתם–אדמתם מסורה לאחרים , ומנסים עתה לגאול ולבעול אותה מחדש . מעיני אנשי התיאטרון לא נסתר הפן המטפורי , שהפרחת השממה היא הפרחת הנפש , ייבוש מקורות המחלה היהודית הלאומית וגירוש יתושי קדחת הגוף , הנפש והרוח . במחזות חלוציים רבים מתואר ומעוצב החלל הדרמתי כשטחים פתוחים בארץ–ישראל . החלל הדרמתי האופייני למחזאות של שנות ה20– וה30– הוא חקלאי מתורבת , שדה מעובד או פרדס , חלל המבטא מפגש מיוחל בין הטבע לבין החלוץ הכובש אותו . אדמה בעולה היא דימוי למגע דיאלוגי נכסף בין הבראשיתיות המיתית של הארץ לבין כיסופי הבן האובד השב למולדתו ומבקש לבנותה ולהיבנות בה . " הבימה" נוסדה בידי נחום צמח ( וגנסין ) ב1917– במוסקבה . צמח נסע לגייס שחקנים צעירים , כישרוניים ומסורים בעיירות יהודיות , ואמנם השיג שישה , והם הצטרפו אליו ואל חנה רובינא , לעבוד על מחזהו של דוד פינסקי היהודי הנצחי . צמח פנה לסטניסלבסקי , מגדולי בימאי הדור , וזה הציע ל"הבימה" את תלמידו וכטאנגוב כבימאי . לקראת החזרות על הדיבוק גדל מספר שחקני הלהקה , שהמשיכו ללמוד תיאטרון באופן מקצועי . ביאליק תמך ב"הבימה , " ואף תרגם את הדיבוק מיידיש לעברית . לימים ראו בעצמם אנשי "הבימה" תיאטרון עברי , תנ"כי–היסטורי , תיאטרון בעל שליחות מוסרית וחינוכית , וכן תיאטרון לאומי וגם אמנותי . במוסקבה פעלה הקבוצה בתנאי מצוקה קשים ובמסירות של קולקטיב אמנותי ואידיאולוגי . הדיבוק נעשה עד מהרה להצלחה מסחררת , ולא רק בעולם היהודי , אלא הוא נחשב עד היום לאבן פינה בתיאטרון של ראשית המאה ה . 20– עם עלייתה של קבוצת "הבימה" לארץ ב , 1931– אחרי סיור בארצות הברית ( שבמהלכו התרחש בה פילוג וחלק מקבוצת המייסדים נשאר שם ) ובאירופה , היא זכתה לביקורת על הרפרטואר ה"גלותי" מדי שלה : הדיבוק , הגולם שמעון פינקל בהצגת "בלשצאר , " מחזה שהעלה "התיאטרון הארצישראלי" בשנת 1925
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|