|
|
Page:242
תצלומי משפחה – אמיתיים ובדויים – שהסיפור קורא אותם ומתפתח מתוכם . בדומה ובהמשך לסיפוריה הקצרים של מטלון שקובצו בספרה זרים בבית , ( 1992 ) גם זה עם הפנים אלינו כתוב כסדרה של התנגדויות לתוויות אתניות , לאומיות ומגדריות שיכולות לייצב את הקריאה בו . אבל גם בו , מעבר למגמת החילון שלו , מתייצב קו אופק רליגיוזי , כמעט מיסטי , שאינו מאפשר לכנות את כתיבתה של מטלון חילונית . פירוק שונה מציע חיים באר ברומן שלו חבלים , ( 1998 ) שהוא סיפור חניכה המסופר דרך שבירת צופני הזהות הבסיסיים שלו . באר מספר בו מחדש את תהליך צמיחתו כסופר באמצעות שחזור הביוגרפיה הספרותית שלו – ההיסטוריה של הוריו ויחסיו עמם – מתוך ויתור על עמדת התיווך בין הזהות הדתית לחילונית שבה החזיק במשך שלושים שנה . האקספרימנט הספרותי נעשה יעד רצוי המתקבל בביקורת בסבר פנים יפות . מעוף היונה של יובל שמעוני אורגן כשני טקסטים , לכאורה לא קשורים , הנמשכים בשני רצפים – האחד בעמודים הימניים והאחר בעמודים השמאליים של הספר . יצחק לאור כתב את עם , מאכל מלכים ( 1993 ) כגרוטסקה עשירה של הווי חיילים , בכמעין אקספרימנט לשוני ועלילתי שהוא גם ניסוי בהיסטוריה של מדינת ישראל – לולא היתה בתולדותיה מלחמת ששת הימים . בשנת 2003 פרסם לאור את ספרו הנה אדם שהוא ביקורת קטלנית על דמויות ההגמוניה הישראלית באקדמיה ובצבא לנוכח המשך מצב הכיבוש . גם לאור ( עיר הלויתן , ( 2004 וגם אהרן שבתאי ( פוליטיקה , ( 1999 פרסמו מסוף שנות ה90– ואילך שירה פוליטית חריפה ביותר על הכיבוש , שירה שפרצה בעוצמה רבה את הקונסנזוס הציוני היהודי . עם זאת ברור שגם אם כלל ספרותה של מדינת ישראל נטתה באורח מובהק לקראת כתיבה חילונית שאינה נזקקת לאל ולמורשת הדתית כמקורות סמכות , נראה כי מן הצד האחר היא מחוברת בקשר בל יינתק לזהותה היהודית ודרך הלשון העברית היא משמרת תשתית ניכרת של מה שניתן לכנות עמדה לא חילונית . תיאטרון עברי וישראלי שמעון לוי מאז הציווי המקראי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" דחתה ההלכה היהודית את האמנויות הייצוגיות ובייחוד את אמנויות הבמה . ללא תהליכי החילון בחברה היהודית , בעיקר מראשית המאה ה , 19– לא היה מתפתח תיאטרון יהודי , עברי וישראלי . על אף יסודות דרמתיים ותיאטרוניים מובהקים הקיימים ביהדות , כבכל דת ממוסדת , לא התפתחה אמנות התיאטרון בחיי הקהילות היהודיות בארץ ובגלויות עד המאה ה . 19– אמנם התנ"ך עתיר יסודות דרמתיים , שזוהו והשפיעו על הדרמה העולמית , ודרכה , לאחר זמן , גם על הדרמה העברית . התלמוד רווי גם הוא יסודות דרמתיים ודיאלוגיים נפלאים , אך מצויים בו גם גינויים נמרצים נגד "הולכי–לקרקסאות ותיאטרות . " בימי הביניים , כאשר הוצגו בערי אירופה מחזות מוסר , נסים ומסתורין , נסתיימו לעתים החינגות הנוצריות בפרעות ביהודי המקום . מעבר לסיבות הסוציו–כלכליות ולאיסורים ההלכתיים , טמונה ביהדות גם הסתייגות תיאולוגית לא רק מפני ההיבטים ה"פרוצים" וה"לא חינוכיים" של המדיום הזה , אלא גם מפני כוחו היוצר , הפרפורמטיבי של התיאטרון , העלול להיתפס כמעין בריאה מתחרה המפקיעה את אקסקלוסיביות היצירה השמורה לאלוהות בלבד . המקרים הנדירים לקיום דרמה ותיאטרון במסורת היהודית , והם המעידים על הכלל , הם המחזה העברי הראשון צחות בדיחותא דקידושין ליהודה ליאונה די סומו איש מנטובה , באיטליה במאה ה , 16– וכן יצירות בעלות אופי דרמתי מובהק , כמו תפתה ערוך מאת משה זכות בסוף המאה ה ; 17– ומחזותיהם של משה חיים לוצאטו , יוסף האפרתי , יוסף פנסו דה לה וגה ואחרים , שכתבו פואמות ומחזות בעלי מבנה דרמתי . היצירות האלה נועדו רובן לקריאה , לא להצגה על הבמה . הצגות ה 95 " רימש 5 יל" בערי מרכז אירופה ומזרחה גם הן יוצאות מהכלל האנטי–תיאטרוני ביהדות , אך ראוי לבחון אותן כתיאטרון חובבים קהילתי , לעתים סאטירי , שעדיין לא עבר את הסף אל עבר ביצועים בימתיים מקצועיים . יהודים היו מעורבים בפעילות תיאטרונית כמוזיקאים , כשחקנים ועוד , אך פעילויותיהם התקיימו בדרך כלל מחוץ לקהילה . בתקופת ההשכלה תורגמו מחזות קלאסיים כפעילות דרמתית ראשונה של יהודים , רובם הגדול משכילים בעצמם , כמו אדוארד זלקינסון ( שהתנצר , ( שתרגם את רומיאו ויוליה מאת שייקספיר לרם ויעל , בניסיון מרהיב לנכס ערכים של תרבות זרה ולהוכיח בעזרת לשון המקרא ש"גם לנו" יש דרמה ותיאטרון . עם מתן זכויות האזרח ליהודי אירופה התרופפה אחיזתן הבלעדית של מוסרות ההלכה גם בתוך הקהילה , ובד בבד ניתן להבחין בהתייחסות משוחררת וחיובית כלפי האמנויות בכלל והתיאטרון בפרט . בסוף המאה ה19– החלה פעילות ענפה ומגוונת של תיאטרון ביידיש ביאסי שברומניה , בוורשה ( בפולין נדדו כבר קודם להקות שחקנים יהודיים , (
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|