|
|
Page:241
רבות וסימן , זמן לא רב לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה , עמדה ביקורתית כלפי הלאומיות הישראלית והכיבוש הישראלי בשטחים . יחד עם כך התגוון מרחב הזהויות שפורשת הספרות הישראלית . מאיר שלו עיצב ברומן רוסי ( 1988 ) את ההוויה ההתיישבותית הארצישראלית כפנטזיה גרוטסקית נוסח גבריאל גרסייה מארקס . בשנות ה80– החלה להתפתח שירה דתית , או " אמ 9 נית , " שהציגה את עצמה כאלטרנטיבה לקאנון החילוני של השירה הישראלית . כותביה ביקשו לעצב מבע רליגיוזי שייצור מכנה משותף חדש של כתיבת וקריאת ספרות , לעתים באמצעות מה שכונה "השיר המדרשי . " ב1990– יסדה חוה פנחס–כהן את כתב העת דימוי : כתב עת לספרות , אמנות , ביקורת ותרבות יהודית , שביקש לשמש אכסניה מרכזית לשירה אמונית . כתב העת פרסם משוררים כמו יונדב קפלון , צבי יעקבי , רבקה מרים , מירון ח' איזקסון , רות בלומרט , אדמיאל קוסמן , שלום רצבי , יהודית מוסיל–אליעזרוב ואחרים . אילן שיינפלד בספרו טורים לרע בפרידה : שירים ( 1987 ) הציע הרחבה של אפשרויות הזהות הישראלית בכתיבת שירה הומוסקסואלית , ואילו הרולד שימל בספר מדרש ת 2 שא ( 1993 ) הציע בדרך של מדרש מודרניסטי הרחבה של אפשרויות הזהות הישראלית הנפרשת במרחב הים תיכוני . שירתו של שימל היא מעין גיאוגרפיה תיעודית המטשטשת את הגבולות בין ארצות הים התיכון , המופיעות כאתרים של השפה העברית . תופעה בולטת ביותר בהשתנות קווי המתאר של הספרות הישראלית מסוף שנות ה80– ואילך היא הנוכחות המאסיבית של הספרות הפופולרית כחלק בלתי נפרד מן העשייה הספרותית הלגיטימית וה"גבוהה . " זוהי התפתחות של הספרות כסוג של בידור חילוני , שנכרכה בהתרחבותו של שוק הספרים הישראלי כענף של יוזמה כלכלית וייצור המוני . מהדורות גדולות של רבי מכר – בייחוד של ספרי מקור – כובשות את השוק , והמוצר "ספר" נעשה יותר ויותר לסחורה המונית . מגמת הפופולריזציה של הספרות התחזקה לאור נוכחותם הגוברת של המקומונים , שתפוצתם עולה על זו של עיתוני סוף השבוע , לצד היעלמותם של העיתונים המפלגתיים שהעמידה במרכז את הצהרונים הפופולריים מעריב וידיעות אחרונות . התהוות לשון "רזה" לתופעה הזאת התלוותה לשון כתיבה שנתפסה כ"לשון רזה" – בעלת אוצר מילים דל במתכוון , סגנון דיבורי ותחביר בסיסי , לעתים גם מפורק . המהלך הזה ציין פרידה חילונית משכבות השפה העברית המחברות אותה אל מקורות היהדות . הגדרת הכתיבה הזאת כתיבה "רזה" מסמנת עמדה של רזון רוחני ומראית עין של מחויבות פוליטית מעטה . מן הראשונות בכותבי הספרות הזאת היא אורלי קסטל–בלום , שספרה הראשון נקרא לא הרחק ממרכז העיר . ( 1987 ) בספר זה הציבה קסטלבלום פואטיקה אלטרנטיבית וחריגה בנוף הספרותי הישראלי : עיקרה עולם דמיוני , המסופר בתוך כדי שהוא עובר תהליכי פירוק ופישוט . לכתיבתה של אורלי קסטל–בלום אופיינית הבלטת המשמעות המילולית , הראשונית , של המבע הלשוני , המקשר בין פרטי מציאות בזכות חיבורם הלשוני , כמו שעשתה כעשור לפניה מאיה בז'ראנו . פירוק דומה מתנהל גם בסיפוריה של עפרה ריזנפלד שקובצו בספרה השומרים ברחו , ( 1992 ) שבו היא מציבה לוגיקה אלטרנטיבית , ששוברת עקרונות לוגיים–סיפוריים מקובלים ומציעה בכך תמונת עולם שאינה מתנהלת על פי הערכים הלאומיים–הגבריים . סיפוריו של אתגר קרת , שקובצו בצינורות , ( 1992 ) בגעגועי לקיסינג'ר ( 1994 ) ובהקיטנה של קנלר , ( 1998 ) הם סיפורים הנראים לכאורה שטוחים , לכאורה ילדותיים , המפרקים צורות מחשבה והתבטאות . תמונת המציאות של ההוויה הישראלית הקולקטיבית שהם מציעים היא נטולת עוגן או מרכז עד כדי כך שסיטואציית התקשורת הבסיסית מתפרקת מכלליה . לעומת המתכונת המסורתית של סיפור החניכה , המשרטט את עיצובו הנפשי והמוסרי של הגיבור באמצעות תולדות מעשיו והתנסויותיו , מתפתחים בספרות הישראלית של שנות ה90– דגמים של בניית זהות לא כתגובה להשפעות הסביבה אלא דרך התמורות בגוף פנימה , העובר פירוק ומתפתח לסיפור התפתחות ותחושות גופניות . אורלי קסטל–בלום ואתגר קרת אמנם אינם מציעים אלטרנטיבה פוליטית מפורשת או היפוך של קטגוריות חברתיות ; אבל לצד הריחוק המופגן שלהם מן הדפוסים המקובלים של המעשה הפוליטי הם מציעים אמירה פוליטית , שעיקרה פירוק הייצוגים השליטים של המציאות מזוויות שונות . בכך הם אינם מקבלים עליהם את כללי המשחק של המסגרת הלאומית , אלא מבזרים אותה . לעומתם , לאחר כשלושים שנים של היעדרות מן הכתיבה הספרותית חזר ס' יזהר , בראשית שנות ה , 90– לפרסם סיפורים שבעיקרם הם חניכה אוטוביוגרפית , ובראשם מקדמות ( 1992 ) המשחזר את ילדותו בתל–אביב ובמושבה רחובות , ואחריו צלהבים ( 1993 ) המשחזר את נעוריו במושבה . זהו דגם חילוני של סיפור צמיחתו של יליד חילוני בארץ–ישראל המנדטורית . לצד המתכונת הזאת של סיפור חניכה מסורתי , המשרטט את עיצובו הנפשי והמוסרי של הגיבור דרך תולדות הרגשותיו , מעשיו והתנסויותיו , מתפתח בספרות הישראלית של שנות ה90– דגם שונה של בניית זהות אישית כמו–אוטוביוגרפית . רונית מטלון כתבה את זה עם הפנים אלינו ( 1995 ) כמעין סיפור חניכה נשי המיוסד על המתח בין עלילת הסיפור לבין
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|