|
|
Page:240
עם זאת היו גם משוררים ומבקרים שהצטרפו למערערים על הציונות ההומניסטית . אהרן שבתאי , למשל , ייצג "אני" שעיקרו פרידה מן הדפוס הרומנטי , המתגעגע , של אני השואף להשלים אידיאל שנלקח ממנו בעבר או שעדיין לא מומש , וחתירה אל "מומנט קלאסי" של ענייניות אובייקטיבית שאותה כינה "שירת העצמים . " ב1986– פרסם שבתאי את ספר הפואמה שלו בגין , שייצג את הדמות הפוליטית של מנחם בגין באמצעות מונחים רגשיים של מנהיג ואב ופרץ בכך את הטון המוביל בספרות הישראלית של חוויית עליית הליכוד כשבר . לימים שינה אהרן שבתאי את עמדתו מן הקצה אל הקצה ובעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה חיבר שירי מחאה פוליטיים מעמדה שמאלית חריפה . דמותו של הסופר הקאנוני של התקופה נוסחה בידי יצחק אורפז , שהציע בראשית שנות ה60– את דמותו של הצליין החילוני , המשמר את הרליגיוזיות בביטוי "צליין" כמשאת נפש המוכפפת לקוד הומניסטי–חילוני . "הגולה הצליין , הנושא עליו גזירה או קללה או חטא , אינו פונה לאלוהים בצר לו . במובן החמור של המילה , אין לו אלוהים . " ברומן התגנבות יחידים ( 1986 ) שרטט יהושע קנז את סיפורה של קבוצת טירונים בעלי כושר לקוי . המיתוס של הקורבן מופיע בחלקו האחרון של הרומן כאלטרנטיבה אנטיהרואית לייצוג הקורבן הלאומי בדמות המת החי . קנז מעניק ברומן קול למזרחים , לחריגים , מי ששירתו בבסיס טירונים בשנות ה . 50– לעומת הצליין החילוני של אורפז , דמות הקורבן , הקיבוצניק , אצל קנז עוברת תהליך של המראה מעין דתית נוצרית , המקנה לרומן של קנז ממד מפייס . ברומן עיין ערך : אהבה ( 1986 ) התמודד דויד גרוסמן עם שאלת הייצוג הישראלי של השואה , באמצעות הסמכה הטרוגנית של צורות ייצוג שונות – מרומן החניכה ועד לטקסט האנציקלופדי . התערערות מעמדו וסמכותו של המרכז הלאומי ניכרה לעין בהתרופפות מעמדה של העברית כשפתה ההומוגנית הטהורה והבלעדית של הספרות הישראלית . יוסל בירשטיין , שהתחיל את דרכו בשנות ה50– כסופר יידיש שגם תורגם לעברית , עבר בשנות ה80– לכתיבה בעברית שתשתיתה היידית ניכרת לעין . אנטון שמאס בספרו ערבסקות ( 1986 ) הביא את מגמת הביקורת הלאומית לשיאה . קדמה לפרסום הרומן פעילות נרחבת של שמאס כמנסחה של אוטופיה ישראלית , שבה יבוטל האופי הציוני–היהודי של מדינת ישראל . בערבסקות עיצב שמאס שני מספרים המערערים זה על סמכותו של זה ומפצלים את דמותו של אנטון שמאס הסופר וגם הגיבור – ומערערים בכך על האפשרות לקרוא אותו כדמות יציבה ואוטונומית . בכך הוא מסכל את האפשרות לקרוא את הרומן כאלגוריה ברורה , המעמתת את הפלסטינים והיהודים בעימות ברור , אלא , אדרבה , קווי הגבול המטושטשים ביניהם פותחים פתח לאוטופיה של אינטגרציה ישראלית של יהודים וערבים . ב1991– פרסם א " ב יהושע את מר מאני , כמעין מענה לערבסקות , ובו הבליט – באמצעות דוברים מדורות שונים ומלשונות שונות – את המגוון העצום של המקורות לקיום יהודי בארץ–ישראל . בצד יצירתו המקורית עסק שמאס גם בתרגום יצירותיו של אמיל חביבי לעברית , והראשונה שבהן היא האופסימיסט . ( 1984 ) מפעל זה הוא גולת הכותרת בתהליך מתמשך של חדירת הספרות הפלסטינית לקאנון של הספרות הישראלית – דרך תרגומים וכתיבה בעברית . התהליך הזה מערער את היהודיות של קאנון הספרות הישראלית וחותר לגיבושה של תפיסה קאנונית אלטרנטיבית חילונית ביסודה . ההתפתחות של הקאנון ניכרה גם בכניסתן של סופרות רבות למעגל הכתיבה של הספרות הישראלית , ובהן סביון ליברכט , צפורה דולן , יהודית קציר , אילנה ברנשטיין , אלונה קמחי , עירית לינור , מירי ליטווק , לאה איני , מירה מגן , דורית רביניאן , אלאונורה לב , חנה בת–שחר , דורית פלג , יעל ישראל , סנאית גיסיס , צרויה שלו , ליה נירגד , דורית אבוש , נאוה סמל , לילי פרי ועדה פגיס , וכן בכתיבה פורייה של סופרות ותיקות כמו עמליה כהנא–כרמון ויהודית הנדל . פירוק היהודיות בעלת קווי המתאר האשכנזיים כמהותה של הספרות הישראלית אפשר גם לקול המזרחי להישמע , ולא רק בכפוף להגמוניה האשכנזית . "הכתיבה העדתית" מוזזת ממקומה הקבוע בשולי השדה הספרותי . הביקורת וערעור מרכזה ההגמוני של הספרות הלאומית הביאו לערעור מקומו הטבעי כביכול של דמות האשכנזי והיליד בספרות הישראלית . גם סופרי המרכז הקאנוני פנו לכתיבה על מזרחים : עמוס עוז בקופסה שחורה , ( 1987 ) א"ב יהושע במולכו , ( 1987 ) יהושע קנז בהתגנבות יחידים , ( 1986 ) דן בניה–סרי בציפורי צל ( 1987 ) ואלי עמיר בתרנגול כפרות . ( 1992 ) יחד עם כך גם האשכנזיות נעשית ל"עדה , " בספריו של יואל הופמן על העדה היקית , למשל – בספר יוסף , ( 1988 ) וכך גם המזרח אירופיות אצל יוסל בירשטיין בפנים הענן . ( 1991 ) ערעור קווי המתאר של הספרות הלאומית ניכר גם אצל סופרים ישראליים הכותבים פובליציסטיקה . עליית ה"ניו ז'ורנליזם" הישראלי טשטשה את קווי הגבול שבין ספרות לעיתונות ושינתה את דמותה של הספרות היפה הגבוהה והלאומית . אדם ברוך פרסם רשימות סיפוריות במדורו "קשר עין" במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות , שכונסו אחר כך בספרו הוא היה גיבור . ( 1998 ) דויד גרוסמן יצא לסדרה של מפגשים בגדה המערבית , במחנות הפליטים ובהתנחלויות , ואת רשמיו פרסם בספר הזמן הצהוב . ( 1987 ) חשבון הנפש המוסרי ההומניסטי–החילוני הנוקב שפרש גרוסמן בספרו עורר תגובות
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|