|
|
Page:238
על המיתוס הפרטי של הילד כאמן , והשיבה אל הילדות שמציע קנז כוללת את סיפורם של המהגרים בתוך עולם הילדות הארצישראלית . בספרו של יצחק אורפז רחוב הטומוז'נה ( 1979 ) יש חזרה כמו–אוטוביוגרפית אל מחוזות הילדות בגולה – חזרה המסמנת התעקשות על הזהות האתנית–היהודית הדומיננטית , הנראית גם כתגובה של חרדה מפני האפוקליפסה . תהליך התקרבות אל המציאות הכתיבה הנוסטלגית–אוטופית הזאת היא חלק מתהליך בולט של התקרבותה של הספרות אל המציאות החברתית והפוליטית , בניסיון להגיב עליה מתוך מחויבות פוליטית . זו נרקמת בהבלטה רבה של הסכנות הקיומיות העלולות להתרגש על הקולקטיב הישראלי , בעקבות ההחמצה הצפויה של המעשה הפוליטי הנכון בישראל של שנות ה . 70– דוגמה מרכזית למהלך כזה העמוס חרדה מפני אפוקליפסה היא ספרו של א"ב יהושע המאהב . ( 1979 ) אהרן אפלפלד פרסם ב1980– את מכוות האור המגולל – בסטייה חריפה מן הנרטיב הציוני – את סיפורם של נערים ניצולי השואה , שבהגיעם לארץ הם חווים תהליך של התפוררות ושל חורבן נוסף . מעבר חד מאוטופיה לאפוקליפסה הופיע בנובלה אחרי הגשם של יצחק בן–נר ( 1979 ) המשרטטת מצב עתידי , אם כי לא כה רחוק , שבו קונפליקטים פנימיים מפוררים את המדינה והחברה הישראלית . לעומת העמדה הפסימית של עמוס עוז ( מנוחה נכונה , , ( 1982 מציע חיים באר בספרו נוצות ( 1979 ) מיזוג של היסוד הדתי בציונות באמצעות ילד המשחזר את ילדותו בשכונה דתית בירושלים . אף שהביקורת המשיכה לקרוא את הספרות הישראלית כספרות שנכתבה בטריטוריה הישראלית , הרי בסוף שנות ה70– גוברים דווקא קולות ספרותיים המנסים , במסגרת החיפוש המתמיד אחר הגדרת הזהות הישראלית , לחזור ולהגדיר את הספרות הישראלית על פי קווי מתאר המבליטים את הממד היהודי , בעיקר על ידי דחייה של שלילת הגולה וניסיון להציב את העבר הגלותי לא רק כשלב זמני ושלילי בדרך ה"התקדמות" לקראת הישראליות . כך , למשל , פרסם איתמר יעוז–קסט את ספרו ההגותי להווית הדו–שורשיות בספרות הישראלית ( 1979 ) שבו תבע להרחיב את מבנה הזהות הישראלית ולכלול בה גם את השורש של הקיום היהודי בגולה . ב1977– ראה אור הרומן של יעקב שבתאי זכרון דברים , שהציב בצורתו חידוש חסר תקדים , בדמותם של משפטים ארוכים ביותר , המשרשרים זרמי תודעה ועלילות חייהם המתפוררים של בני דור המייסדים בתל–אביב . התמודדות שיטתית עם שאלת הזיכרון ברומן של שבתאי מצאה לה מקבילה ברומנים של דוד שחר . ב1969– ראה אור השער הראשון מתוך שבעת חלקיו של היכל הכלים השבורים : לוריאן ( קיץ בדרך הנביאים ) שפרסם שחר במשך כעשרים שנה . לעומת הרחבה והפשטה זאת של הזיכרון התמידו סופרים במאמציהם לכינון זהות באמצעות עימות פוליטי ישיר . לעמדה החתרנית שהציב שמעון בלס בשנות ה60– נגד דיכוי המזרחים בידי הממסד האשכנזי נמצא בשנות ה70– המשך בוטה בכתיבתו של סמי מיכאל בספרו שווים ושווים יותר , ( 1974 ) שהוא מחאה על הדיכוי וההשפלה של המזרחים בתקופת העלייה ההמונית של שנות ה50– עד תקופת מלחמת . 1967 כתיבתו של מיכאל התפתחה בעימות חזיתי שהתנהל אל מול קבלת כללי הכתיבה הישראלית הקאנונית מתוך בחירה בכללי כתיבה פופולרית . לעומת זאת , ב1977– כבר עשה כן בלב העשייה הספרותית הישראלית ופרסם את חסות , שראה אור ב"ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד . " בשירתם של משוררים צעירים , העושים את צעדיהם הראשונים באמצע שנות ה , 70– מופיעה לראשונה הזדהות אתנית קולקטיבית . רוני סומק , אלי בכר ופרץ דרור–בנאי חברו יחד לאנתולוגיה 1 בשביל 3 ו3– בשביל 1 בהוצאת "עכשיו" , ( 1980 ) וכבר בכותרת נרמזת תודעתם העצמית כקבוצת מיעוט מדוכאת בעיני ההגמוניה הספרותית . במקביל מתחילה דליה רביקוביץ' יעקב שבתאי אורלי קסטל-בלום אתגר קרת
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|