|
|
Page:237
פרסם אהרן אפלפלד את הרומנים הקצרים העור והכתונת ( 1971 ) וכאישון העין ( 1972 ) ואת בדנהיים עיר נופש – ( 1975 ) נובלה ארוכה המשרטטת את התהליך ההדרגתי והשיטתי שבו נהפכים יהודים בורגנים השוהים בקייטנת נופש אוסטרית לפני המלחמה ליהודים נרדפים . אפלפלד בכתיבתו אינו מרפה משאלת הגורל היהודי ומרבה לחקור בכתיבתו את המחוזות הרליגיוזיים של הקיום היהודי . הרמת הידיים של המעשה הספרותי לנוכח מלחמת 1967 והכיבוש שבא בעקבותיה , והכרזתו של המעשה הספרותי על חוסר הרלוונטיות שלו עצמו , הובילו לכתיבה ספרותית אוטופית . בסיפורת הישראלית של סוף שנות ה60– וראשית שנות ה70– ניכר קו מובהק של כתיבה אוטופית , של ניסיונות והצעות לתיקון , ולו מצומצם , בתוך ההוויה הישראלית . התגברות המגמות המשיחיות בחברה הישראלית , בייחוד עם עלייתו של "גוש אמונים , " עוררה גם היא תגובה אוטופית או דיסטופית – זו המבטיחה גאולה , או להפך : מבשרת חורבן – והיא מוצאת את ביטויה בראש ובראשונה דווקא בספרות המשכתבת את העבר , ובייחוד את הילדות . מראשית שנות ה70– הלכה וגברה המגמה של קונקרטיזציה באמצעות סיפור אדיפלי , המתגבש יותר ויותר כסיפור נוסטלגי והמקיים דיאלוג בין העבר הפרטי – הילדות – לבין העבר הלאומי . אבל לעומת המשיכה אל הקטסטרופה , שאפיינה את הסיפור האדיפלי של שנות ה , 60– שכת 9 ב העבר באמצעות סיפור ילדות בתחילת שנות ה70– מסמן שרידי אמונה באלטרנטיבות אופטימיות יותר . מרבית סיפורי הדוד פרץ ממריא ( 1972 ) של יעקב שבתאי עוסקים בילדות בתקופת היישוב והם משמרים בתוכם כפילות של התפכחות מהפוליטיקה של התיקון החברתי , מצד אחד , ושארית של כמיהה אוטופית , לא מאויכת , מן הצד האחר . קובץ סיפורים זה נכתב במידה רבה בסימן של פוסט–אוטופיה חילונית של מבט מאוחר ומפוכח על האוטופיה הארצישראלית , הציונית–הסוציאליסטית , שהכותב מסרב להיפרד ממנה . הייצוג הספרותי חזר והפגין את חוסר הרלוונטיות שלו למתחולל במציאות הפוליטית , למשל בנובלה נמלים ( 1968 ) מאת יצחק אורפז וכן במניפסט ספרותי ושמו לאור התכלת העזה שפרסם עמוס עוז ב , 1972– ובו קרא במפורש להשעות את הייצוג הספרותי לנוכח המציאות הישראלית העכשווית . דוגמה מובהקת להשעיה כזאת היא הנובלה של א"ב יהושע בתחילת קיץ , ( 1972 ) 1970 המספרת סיפור של עקדה בדויה והופכת את הביקורת על מעשה העקדה המודרנית הישראלית לסיפור גרוטסקי . רעידת האדמה הפוליטית והמוסרית שזעזעה את החברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים ב1973– גררה שבר גם בזהות הישראלית ה"משוחזרת" האופטימית והאוטופית הזאת . כשנה לאחר המלחמה פרסם אבות ישורון את ספרו השבר הסורי אפריקני . בספר זה של ישורון נהפכים הנתק וההרס לנקודת המוצא לתיאור הדרמה הלאומית וגם האישית המשפחתית . זיהוי השבר בתרבות הישראלית דווקא ב1973– מניח שעד אז התקיימה רציפות של קיום לאומי – ששיאו היה מלחמת , 1967 כלומר , כיבוש השטחים ושליטה על מיליון פלסטינים כהמשך תקין של קיום לאומי , שבו הצורך לשנות את המצב הגיאו–פוליטי מנוסח = תנאי "שטחים תמורת שלום" ובהמתנה מתמדת ל"הבשלת תנאים" לשלום אמת . אל מול השבר שלאחר מלחמת 1973 הציב הטקסט האוטופי הישראלי מעין פתרון נוסטלגי . עמוס עוז פרסם את הר העצה הרעה , ( 1976 ) קובץ שהנובלה בשם הזה הכלולה בו משחזרת ילדות בירושלים בתקופת המנדט הבריטי , וההתבגרות האישית והמינית חופפת ומאשרת – אפילו מעניקה עוצמה – לזהות הלאומית המתעוררת . שחזור העבר הארצישראלי מופיע אצל שולמית הראבן ברומן עיר ימים רבים , ( 1973 ) העוסק בחיי משפחה ספרדית בירושלים של שנות ה20– וה30– והתבגרותה של בת המשפחה . יצחק בן–נר פרסם את ספר הסיפורים שקיעה כפרית , ( 1978 ) הנסבים בחלקם על ילדותו בעמק יזרעאל . סיפורו של יהושע קנז "מומנט מוסיקלי , " הכלול בספרו בעל אותה כותרת , ( 1980 ) גם הוא סיפור התבגרות על רקע תקופת המנדט . המוזיקה והכמיהה ליופי כזירת ההתבגרות מיוסדים יהושע קנז אבא קובנר עמוס עוז ומשה שמיר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|