|
|
Page:231
מגמות בתרבות הישראלית בעסקת חליפין של קליפות תפוחי אדמה במנת הערב ואינו מספר לו שמדובר לא במרק כי אם באטריות וחלב , אומר לו שאינו יודע וזוכה מפיו לכינוי 'יהודי מסריח . ' התיאור של תהליך ההשמדה המתרחש במחנה קשה לקריאה משום שהוא אינו נחווה כפשע , אלא כמהלכם הטבעי והמוצדק של הדברים . זה שונה גם מההשלמה שאפשר למצוא אצל פרימו לוי , כי קרטס רואה בו חלק נכון וטבעי של העולם ולא מצב חריג שצריך להשלים עמו . אם פרימו לוי התעקש על כך שהנאצים היו בני אדם , אפשר לומר שהמחנה בשביל קרטס הוא רק דוגמה קיצונית לדרך שבה העולם מתנהל . הצלתו של קרטס מתרחשת גם היא מתוך העדר ייחוד . במקרה הוא מגיע לחדר החולים בבוכנוואלד לקראת סוף המלחמה ושם דואגים לו ומשאירים אותו בחיים עד השחרור . השיבה אל הבית היא רגע מר , ובייחוד במקרה של קרטס ושל אחרים ששבו מן המחנות אל משטרים טוטליטריים . מרירותו מפותחת בפרוזה אובססיבית בספרים כמו קדיש לילד שלא נולד ויומן מספינת עבדים והיא המסבירה , בעיניו , את אופייה ה"קשה" של כתיבתו . השב מגלה שהעולם מתעקש להיות נפרד מן המחנה , על כך שהחיים הם אחרים , על כך שכדי לחיות חייב השב להשאיר את הזוועה מאחוריו . השב אל עולם טוטליטרי אף אינו יכול לומר את האמת כפשוטה . הביטוי ללא גורל פירושו שאין חיים מלבד אלה , ולא ניתן להשאיר מאחור חלק מהם ולהתחיל מחדש , והזוועה היא חלק מהחיים , לא מהגורל , כמו שההישרדות היא תולדה של מקריות ולא של גורל . ההיסטוריה עצמה , לפי ראייה זו , אינה אלא פשע נמשך כלפי האנושות . הבעיה היא שהעולם שלא היה במחנה אינו יכול להבין את מי שכל עולמו היה במחנה . ומי שהיה שם , אם הוא ממשיך לחיות , מקבל עליו בהכרח את האי–תואם שבין החיים במחנה לחיים שמחוץ להם . אף שבשניהם ישנם אותם מרכיבים , זר לא יבין את הקשר בין האושר שבצל הארובות ובין האושר של החיים מחוץ למחנה "האורב כמין מלכודת שאי אפשר לעקוף אותה . " בשנת 2002 הוענק לאמרה קרטס פרס נובל לספרות . אורי ש' כהן ספרות ישראלית חנן חבר קום המדינה היה נקודת מפנה בזהותה של הספרות העברית , שנהפכה אז ל"ספרות ישראלית . " אבל המכנה המשותף לשתי הספרויות הללו הוא שמאחורי הכותרת "ספרות עברית" כמו גם מאחורי הכותרת "ספרות ישראלית" מסתתרת העובדה שמדובר בספרות יהודית – ספרות שנכתבת בידי יהודים . העובדה האידיאולוגית הזאת נחשפה רק בשלב מאוחר יותר , שלב שבו החלו ערבים ישראליים , כגון אנטון שמאס , ברומן שלו ערבסקות , ( 1986 ) לכתוב ספרות בלשון העברית ובכך ערערו על הבלעדיות המובנת מאליה של הספרות העברית כספרותם של יהודים . סיפור כינונה של הספרות הישראלית מיוסד על תבנית בסיסית של מסלול מספרות של עם בגולה , הכתובה בעברית , לשון הגאולה הלאומית , אל ספרות של עם על אדמתו , ארץישראל , ועד ספרות של עם ריבוני במולדת הלאום שלו . התוצאה של התשתית היהודית הזאת של הספרות הישראלית היתה שגם בגילוייה החילוניים ביותר היא שמרה את הקשר שלה באמצעות הלשון העברית אל יסודותיה היהודיים . על כן זוהי חילוניות של מי שמעגנים את תרבותם בזהות אתנית ודתית שמעולם לא נמחקה . בשנים הראשונות של המדינה נכחה בעוצמה רבה ספרותם של סופרי " דור הפלמ " ח " או " דור תש " ח , " כמו משה שמיר , חנוך ברטוב , דן בן–אמוץ , יהודית הנדל , נתן שחם , אהרן מגד , מתי מגד , ס ' יזהר , אמיר גלבוע , ע ' הלל , חיים גורי , עוזר רבין ואחרים . ביסודה היתה זאת ספרות שקיימה קשרים עמוקים עם הקולקטיב הישראלי , קשר שנסב סביב הוויית הקיבוץ ובייחוד סביב החוויות המשותפות של מלחמת העצמאות והמאבק לעצמאות לאומית שקדם לה . מרביתם של הסופרים האלה נולדו בשנות ה20– של המאה ה20– והם אף זוהו כ " דור בארץ . " כתיבתם , שדבקה במציאות הקרובה , בת הזמן , התאפיינה בעיצוב ריאליסטי , והובילה אותם גם אל הסגנון הנטורליסטי , שניכר למשל ברומן הבולט הוא הלך בשדות של משה שמיר ( 1947 ) ובקובץ הסיפורים אפורים כשק מאת יגאל מוסינזון . ( 1946 ) במרכז הכתיבה הזאת הוצבה דמותו של הצבר , היליד , התוצר האורגני של נוף מולדתו , וגם אם הסיפורת הזאת מרבה לתאר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|