|
|
Page:230
חסרת היגיון שבה סיכוייו של החזק והאלים לשרוד אמנם גבוהים יותר מאלה של החלש , אבל בעיקר שורד בה בעל המזל . בספרו ההפוגה תיאר לוי את מסעו בחזרה לאיטליה דרך שטחי הכיבוש הרוסי , מסע שנמשך שנה . הספר בנוי על תנועה במרחב הלימבו , המצוי בין התופת לעולם , תנועה ההולמת את מצבם של הניצולים שצריכים ללמוד מחדש את מניעי הקיום . הספר מלא הערצה לרוסיה ולרוסים משחררי המחנה . כוח החיים הוא חוכמתו של השורד , אליאס היווני , המלמד את לוי מסחר והישרדות בחיים שלפחות לכאורה אינם חיי מחנה . את רגעי האור שבספר מלווה צל כבד : הזיכרון , המחנה , החיים שאין להם צד זכות , החותמים את הספר בחלום חוזר ונשנה שלוי חולם ובו הוא מגלה שהבית והמיטה שמצא היו רק חלום , והמציאות האינסופית היא זו של אושוויץ . את כתיבתו פתח פרימו לוי בשיר "שמע , " הקובע את החובה לזכור ולספר . השירה של לוי מציעה לקורא מפה של התהום שתמיד היתה בספריו . לוי , כאותו ספן מקולל של קולרידג , ' מספר , ואיש אינו מבין ואולי גם אינו שומע . הדיכאון העמוק של לוי נחשף בכתיבתו . בדבריו על התאבדותו של ז'אן אמרי , הוא מנסה למצוא אלטרנטיבה חיובית , אך הדבר אינו עולה בידו . ב1987– התאבד לוי בפיר המדרגות של ביתו . אורי ש' כהן אידה פינק – הגן שהפליג למרחקים הכתיבה של אידה פינק ( -1921 ) עוסקת כולה בשואה כפי שחוותה אותה גם באמצעות אנשים אחרים שהיא היתה למספרת של סיפורם . לסיפוריה של אידה פינק צורה די קבועה : סיפורים קטנים , גבישיים , המספרים רסיס מההתרחשות , זווית נשכחת של הטרגדיה שממנה אפשר להשקיף על השאר ולפעמים אף לזכות בבדל תובנה . את חוויית השואה שלה מכתיבה הביוגרפיה שלה , של משפחתה המורחבת ושל האנשים הקרובים אליה , ששרדו ושנספו . בת למשפחה מתבוללת ומבוססת שחיה בגליציה בעיר קטנה ושמה זבאראש , גדלה אידה פינק בין מלחמות העולם בתקופה שבה היה האזור פולני . בצעירותה היא רצתה ללמוד ספרות פולנית , אך פנתה למוזיקולוגיה משום שלימודי הספרות הפולנית היו חסומים בפני יהודים . היא למדה בלבוב וחזרה לזבאראש עם פרוץ המלחמה . עם חיסול הגטו בעיירה הצטיידו היא ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים בניירות מזויפים והתגייסו לעבודות כפייה בגרמניה כאיכרות פולניות . המסווה שלהן נחשף כמעט מיד במפעל שבו עבדו והן ברחו . במשך כמעט שלוש שנים הצליחה אידה פינק , בעלת המראה הלא יהודי הדוברת גרמנית טובה , לשרוד בעבודה במשקי איכרים בגרמניה . אחרי המלחמה שבו היא ואחותה לפולין ושם מצאו גם את אביהן , רופא , שהוסתר בידי פציינטית שלו במשך שלושה חודשים בבור באדמה . סיפוריה מעלים אפיזודות מן החיים האלה , כמו צייר העוסק ברישום . הם אמנם קצרים ובעלי טון מינורי , אבל דווקא משום כך הם מעבירים לקורא נקודת מבט אנושית עד כאב על הזוועה , הנוכחת כל הזמן , בכל סיפור , גם מבלי שהוא עוסק בה . אידה פינק כתבה רומן אחד , המסע , שבו היא מספרת את סיפור הבריחה שלה ושל אחותה , כחמישים סיפורים וכמה מחזות לרדיו . בסיפורים ובמחזות היא משחזרת את החיים של דודותיה ושל משפחתה וגם את חייו של בעלה , ברונק , ניצול חמישה מחנות , שפגשה אחרי המלחמה . היא הגיעה לארץ בשנת 1957 ועבדה תקופה מסוימת כגובת עדויות ביד ושם , וכמה מאלו עובדו גם הן בסיפוריה . בדרך זו היא הצליחה לשמור על האותנטיות של הסיפורים , שבעיניה היא הדבר החשוב ביותר . סיפוריה אינם פשוטים במיוחד , ולפעמים נדרש מאמץ כדי לפענח את סדר הדברים ואת הקולות הדוברים . חוויית הקריאה הלא שגרתית הזאת קושרת את הקורא אל הזוועה תוך כדי הפניית תשומת לב מדוקדקת ליופי של הטבע ולאדישותו של העולם כלפי המתרחש . התוצאה היא שיבה אינסופית אל עולם שהחוויה המרכזית בו היא אובדנו . עולם של נעורים ויופי ואפשרויות שהפליג כמו גן למרחקים , משאיר אחריו את הזוועה כעולם שבא אחרי , שכבר אין זולתו , אף אם גם הוא ממוקד עד כאב ביפה , ובגאולה הבלתי אפשרית שבאהבת הניצולים . אורי ש' כהן אמרה קרטס – ללא גורל אמרה קרטס ( -1929 ) הגיע לאושוויץ מהונגריה בהיותו בן חמש–עשרה , ושרד . כמו אמרי , מתבונן קרטס באושוויץ ובמחנות ללא סנטימנטליות , מנסה לשחזר את האמת על העולם שהמילה אושוויץ מגלמת אותו ועד היום לא הופרך . ספרו המרכזי , ללא גורל , מספר על הדרך אל המחנה והשיבה ממנו . הספר הופיע בהונגריה ב1975– וכמעט לא זכה לתשומת לב . ההישג האמנותי המסחרר של קרטס הוא בתיאור כל תהליך ההשמדה מפרספקטיבה אנושית של נער שאינה נכנעת , אף לרגע , לנקודת המבט המוסרית או ההיסטורית . בהיותו בן להורים פרודים , נטה הנער אמרה לקבל את המחנה כדבר טבעי , כקצה של המצב האנושי ושל הציוויליזציה האירופית . המהלך אל המחנה מתואר מנקודת מבט שאינה משתנה . מתוך ריחוק והשלמה , מספר קרטס על הגעתו , על המילים המעטות שהשמיעו לו אנשי "קומנדו קנדה , " שלא הבין אותן משום שלא ידע יידיש , ולפיכך חשבו שאינו יהודי . האירוניה היא הדרך היחידה שבה הוא נוגע בגורל , למשל כשהוא שואל יהודי ליטאי , אם כך מדוע אני כאן , וזה , בתוך שהוא מרמה אותו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|