|
|
Page:219
בשעתו על קוראי ספרות יידיש כביטוי בלתי אמצעי לעולמם של הקורבנות , ולאור עובדה זו נדחו הצידה התהיות על ערכם האמנותי . בשירתם של ה' לייוויק , אהרן צייטלין ואחרים , בייחוד בקרב הסופרים שישבו בארצות הברית , הובלטה תחושת אשמה על עצם הפיכת נושא השואה לשירה . ההתרסה כלפי שמיא היתה מוטיב רווח הן בספרות יידיש שנכתבה תחת הכיבוש הנאצי והן בספרות יידיש בארצות הברית , עד כי רק סופרים בודדים ( כגון אברהם סוצקבר ) הצליחו להימנע מן הסכנה של שגרה ספרותית הטמונה במוטיב הזה , ופחות מהם אף מספרם של אלה שהצליחו לעצב אותו כהתמודדות רוחנית מאתגרת . הבולט בהם היה יעקב גלאטשטיין , אשר שירי השואה שלו עומדים בסימן ההרהור ההגותי . בהקדמה לספר שיריו המקובצים על השואה ששמו כ'טו דערמאנען ( זוכר אני , כותרת הרומזת לצירוף "אלה אזכרה ( 1967 , " מצהיר גלאטשטיין : "אלה אינם שירים העשויים למצוא חן בעיני העולם הנוצרי , כי הם אינם מתעלים , ואינם רוצים להתעלות חס וחלילה , על מה שהעם הגרמני עשה ליהודים . " אמנם ההצהרה הזאת אינה משקפת נאמנה את שירתו שלו , אשר בדומה לשירתו של סוצקבר לא נודע בה כל תפקיד בעל משמעות לעולמם של הרוצחים , אך היא מסכמת את גישת היסוד הרוחנית האופיינית לרובה של ספרות השואה ביידיש : היא נכתבה מתוך הקשר יהודי לאומי ברור , ומתוך סולם ערכים שהדגיש את משקלם של העדות והזיכרון . לכתוב את השואה בצרפתית אני דיין–רוזנמן אם אפשר , בצרפת , לדבר על היווצרותה של "ספריית האסון , " הרי זה משום שגלים רצופים של יצירות חשובות מאוד באו בזה אחר זה להעיד על אירועי השואה , ובהמשך – על נוכחותו הטורדנית של זיכרון השואה מדור לדור . הסיפורים הראשונים בעלי ערך ספרותי , שעניינם רצח העם היהודי , שהגיעו אל הקהל הרחב בצרפת , ראו אור בשלהי שנות ה , 50– והם נכתבו רובם ככולם בידי ניצולים שבאו ממרכז אירופה . חוץ מכמה מקרים חריגים , נדרשו עשר שנים ויותר עד שרצח העם היהודי נתפס כייחודי ובמנותק מן ההוויה הכוללת של מחנות הריכוז . נדרש יותר מעשור כדי שאמירות של ניצולים , שהצליחו לבצבץ מתוך טקסטים מאופקים , יירשמו בזיכרון ובתרבות הלאומיים של צרפת , ויחוללו תדהמה והלם עמוק . רבים מן העדים זנחו את שפת–אמם ( יידיש , פולנית , רומנית או גרמנית , ( ואימצו את השפה הצרפתית כשפת–עדות וכתיבה . אולי בגין התחושה שהמעבר לשפה אחרת יש בו כדי לחולל תנאים של ריחוק , שיאפשר להם לדווח על חוויית המוות שחוו . או , אולי , מפני שבאופן אינטואיטיבי , כשעשו מאמץ לרכוש את המילים החדשות וגם את אופני התפיסה והצופן התרבותי של ארץ המקלט שלהם , הם בחרו לעגן בה את עדותם כדי שתרבות חדשה זו , בכך שתנצור את הזיכרון , תשמש כלי מעביר לתרבותם החרבה . היצירה הראשונה שעוררה הד רב בתרבות הלאומית הצרפתית היא זו של אנדרה שוורץ–בארט , Justes L e Dernier des ( אחרון הצדיקים , ( שזכתה בפרס גונקור . אנדרה שוורץבארט אינו ניצול השואה , הוא בנם של קורבנות שואה , ויצירתו אינה עדות אלא אנדרטה לזכר יהדות אירופה וקורבנות השואה . אלי ויזל – נער מתבגר שנזרק לאושוויץ צופה בהמתתו השיטתית של עם
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|