|
|
Page:212
של מתן עזרה לפליטים לאחר המלחמה , והן בישראל – בשנות העלייה ההמונית ולאחריה . נסיבות ביוגרפיות אלו ואופי החשיפה לאירועים ההיסטוריים קבעו במידה רבה את התמטיקה של יצירותיהם ואת מאפייניה הסגנוניים . בהכללה אפשר לקבוע , כי למעט באותם מקרים יוצאים מן הכלל שהוזכרו כאן , סיפורת השואה הישראלית אינה עוסקת בתהליכי ההשמדה עצמם . החיים בגטאות , הטרנספורטים , ההרג והשריפה , וגם הפעילות הפרטיזנית והמרידות , שמקובל לטעון כי תפסו מקום מיוחד בשיח השואה הישראלי של השנים הראשונות שלאחר המלחמה – לא זו בלבד שאינם ממוקמים בחזית הנרטיב הספרותי , אלא שלעתים קרובות הם נעלמים כליל מן הטקסט . במקומם עומדת על הפרק סיטואציה קיומית , שאותה הגדירה הסופרת הבריטית אן קארפ "המלחמה שאחרי" ( בספרה : ( 1996 , The War After הוויית הניצול 3 ת וסבלה הפיזי והנפשי של "שארית הפליטה . " בהקשר הזה שבים ועולים נושאים נוספים כגון גלגוליו של הזיכרון , תחושת האשמה שחווים הניצולים על הינצלותם מן התופת ( לכאורה במקומם של אחרים , ( מערכות היחסים המורכבות של הניצולים עם בני המשפחות החדשות שניסו לבנות על חורבות עולמם הקודם והעימות הרגשי–תרבותי שלהם עם ארצות המוצא שלהם , שנהפכו ל"ארצות גזירה" ( ככותרת ספרה של רות אלמוג , , 1971 המתאר מסע בלתי–אפשרי לגרמניה של אחרי המלחמה . ( ביטוי עז לחוויה זו נמצא גם בשירה : בין השאר אצל איתמר יעוז–קסט , הממחיש את הטרנספורמציה הבלתי–ניתנת לריפוי שעברו הקורבנות בצירוף "גנים העשנים" ( ב13– שירים מן העורף , ;( 1947 אצל בן–ציון תומר , בילדי הצל , ( 1959 ) ובטקסטים מרכזיים של דן פגיס , המתארים את הקיום שלאחר השואה כקיומו של מת–חי : "אמת , הייתי טעות , נשכחתי / בקרון החתום , גופי / בצרור החיים . צרור" " ) עקבות . ( 1970 , " " המלחמה שאחרי , " כפי שהיא מתוארת בשירה , כוללת גם רגשות אשמה קשים מצד מי שהותירו אחריהם באירופה בני משפחה שניספו : כך אצל אצ"ג , אמיר גלבוע ואבות ישורון . כמו כן יש בה געגועים עזים לעולם שחרב ונוסטלגיה אל נופי ילדות אבודים באירופה , בין השאר בשיריהם של לאה גולדברג , עזרא זוסמן ובן–ציון תומר . בעוד השירה עוסקת בבדידות הקיומית של הניצול ובפצעיו הנפשיים , הפרוזה בודקת את הנושאים הללו בעיקר דרך הפריזמה של היחסים המתוחים והטעונים לפרקים בין הישראלים הוותיקים לבין שארית הפליטה . סיפורת השואה הישראלית היא לפיכך , ברובה , סיפורת העוסקת בישראלי 3 ת על רקע מלחמת העולם השנייה ולנוכח ההשפעות ארוכות הטווח שלה . הכללה זו רלוונטית גם לאותן יצירות המתארות את הניצולים כמי שאינם מסוגלים , או אינם רוצים , לראות במקומם החדש מקום של מנוחה ונחלה , והם נשארים תלושים ועקורים לנצח . עם אלה נמנים סיפוריו של אהרן אפלפלד , העוסקים בניצולים הבוחרים לחיות חיים שוליים ומחתרתיים בעלי אופי "גלותי" ולא לעטות על עצמם סממנים ארץישראליים ילידיים . כן מבטאים מגמה כזו הרומן אדם בן כלב מאת יורם קניוק , המתאר ניסיונות היחלצות בלתי–אפשריים מטירוף הנפש וטירוף המערכות שחוללה השואה , וגם רבים מן הטקסטים של הדור השני , המספרים על קיום מתוך חסר , ניכור , געגועים ותלישות . כל היצירות הללו נדרשות , בדרכים שונות , לאותה סוגיה : "ישראלי 3 תם" השבירה והפצועה של מי ששום תקומה לאומית אינה עשויה לקומם את הריסות חייהם , דהיינו – אחרותם האימננטית של מי שכונו "אודים מוצלים . " לא עמדה מתנשאת עם זאת , רק בחלק קטן מן המקרים מייצרת פריזמה זו עמדה מתנשאת כלפי הניצולים . חריגים למדי הם המקרים שבהם מאשררת הספרות את הגישה המתייגת ( ששררה בשנים הראשונות אחרי המלחמה בקרב חלקים מן החברה הישראלית , ( ביטוי מרוכז לחוויית השואה נמצא גם בשירה . דן פגיס – תיאור הקיום שלאחר השואה כקיומו של מת-חי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|