|
|
Page:204
תקוות שלא נמוגו גם בשעות קשות התקוות האלה לא נמוגו גם בשעות קשות לקהילה היהודית , כמו למשל בעקבות מאורעות ה"פרהוד" בתחילת יוני 1941 שבהם מצאו מותם , על פי הגרסה המקובלת , 179 יהודים ( גרסאות אחרות מצמצמות את מספר הקורבנות ל110– הרוגים , יהודים ומוסלמים , על פי דוח ועדת החקירה הממשלתית , או מגדילות אותו ל400– ולעתים אף ליותר , על פי עדויות בעל פה . ( גם בהשקיפם ממרחק השנים על מאורעות אלה יש הבוחרים למקד את תשומת הלב דווקא באותם מוסלמים שחשו לעזרת היהודים בימים הקשים ההם . אמונתם היתה איתנה שיהדות בבל , שחיה בעיראק יותר מאלפיים שנה , תמשיך לחיות בה , כדברי שלום דרוויש , "עוד אלפיים שנה , ייתכן שעד לימות המשיח . " למרות התחושה שהפטריוטיות הערבית–עיראקית לא זכתה לגמול מתאים , המשיכו אלה שנותרו בעיראק לדבוק בה גם בשנות ה50– וה . 60– רק בראשית שנות ה70– הבינו גם הם , בהם אנואר שאול , מאיר בצרי וסלמאן דרוויש , שנזכרו לעיל , ואחרים כמו סלים אל–בצון ומוראד אל–עמארי , שנסתם הגולל על יהדות בבל , והם נאלצו לנטוש את עיראק . אך גם המציאות הפוליטית במזרח התיכון לא ריפתה את ידיהם וחלק מהם המשיכו לטפח את החזון התרבותי הערבי ולהביע את אהבתם למולדתם העיראקית , גם ביושבם הרחק ממנה . שונה מהותית היה מצבם של המשוררים והסופרים היהודיים שבאו לישראל בראשית שנות ה . 50– בקרבם התרחשה , בעקבות מפגשם עם התרבות הישראלית , שחיקה מהירה בחזון המקורי . אט אט נטשו מרביתם את הכתיבה הספרותית בשפה הערבית ומקצתם עשו מהפך תרבותי ואימצו את הלשון העברית כלשון כתיבה . דוגמה מובהקת לתהליך הבלתי נמנע הזה היא פרסומו , בשנת , 1964 של הרומן המעברה של שמעון בלס , הרומן העברי הראשון של סופר יהודי יוצא עיראק . הרומן הזה נכתב במקורו בערבית , אך הסופר בחר לפרסמו בסופו של דבר בעברית . דחיית האופציה של פרסום הרומן בערבית והעדפת הלשון העברית , בידי סופר המגדיר את עצמו גם בישראל ערבי–יהודי , מעידות על התמוטטותו הסופית של החזון שצמח בתחילת שנות ה . 20– בהיסטוריה הקצרה של הניסיון להשתלב בתרבות הערבית מצד יהודי עיראק אפשר לזהות תהליך שבו הדור הראשון חדר לתרבות הרוב אך לא ניתק את קשריו עם תרבותו המקורית . הדור השני כבר היה נטוע בתרבות הרוב וקשריו עם תרבות המקור היו רופפים . הדור השלישי , וכאן אנחנו יכולים רק לשער , הואיל והנסיבות החוץ ספרותיות מנעו את האפשרות הזאת , היה עלול לעמוד בפני אופציה של היטמעות טוטלית בתרבות הרוב . עם הקמת מדינת ישראל השתנו הנסיבות לחלוטין וכמעט איננו מוצאים את אותו שילוב הכרחי בין תחושה נפשית של היוצר לבין סביבה תרבותית המספקת תמריץ לפעילותו . מאז הקמת מדינת ישראל יש נטייה לגמד את התופעה הן מצד חוגי הנרטיב התרבותי הדומיננטי בישראל והן מצד חוגי הספרות הערבית , אף כי בשנות ה50– התקבלה יצירה זו לפחות בידי חלק של הציבור הערבי בישראל כניסיון לגשר על המחלוקות הפוליטיות . מנהיגיה הערביים של המפלגה הקומוניסטית נהגו אף להדגיש את חובת הספרות הערבית הנכתבת בידי מוסלמים , נוצרים ויהודים לשאת את " דגל האחווה היהודית–ערבית , " כדברי הסופר אמיל חביבי . לא מקרה הוא אפוא שרוני סומק מקשר , בשירו "יסמין . שיר על נייר זכוכית , " בין ההווה הישראלי , התרבות הערבית העכשווית והעבר היהודי–מוסלמי באל–אנדלוס . למרות הזרות והניכור שחשים יהודים נושאי דגל התרבות הערבית בחברה הישראלית , מאבקם , שבזמן האחרון מוצא את ביטויו במסגרות שונות , נתמך בהנמקות השאובות מארבעה מישורים : א . המישור ההיסטורי : בשל ה B רבה בעבר בין שתי הלשונות ובין שתי התרבויות יש הצדקה לדבר על מורשת תרבותית יהודית–ערבית–מוסלמית לא פחות מאשר על מורשת יהודיתנוצרית . ב . המישור הגיאוגרפי : ישראל נמצאת בסביבה ערבית וההתעלמות מן המרחב התרבותי הזה איננה טבעית . ג . המישור הדמוגרפי : שורשי חלק גדול מאוכלוסיית המדינה נטועים בארצות שתרבותן היא ערבית וחלק לא קטן מאוכלוסיית המדינה , מוסלמים ונוצרים , היא בעלת תרבות ערבית והיא משמרת אותה כתרבות לאומית . דוגמה מובהקת לתהליך הבלתי נמנע של אימוץ הלשון העברית בידי המשוררים והסופרים היהודים שבאו לישראל מעיראק . בראשית שנות ה50- הוא שמעון בלס , שהרומן הראשון שלו , "המעברה , " נכתב במקורו בערבית אך פורסם בעברית .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|