|
|
Page:201
היוונים ויצירות שייקספיר אצל האנגלים , את המילים האלה : ' אם כבודו של אדם אינו מוכתם בשפלות , כל כסות יעטנה הדורה היא . "' אל–מצבאח דגל ביצירת מכנה תרבותי ערבי עיראקי משותף לבני שלוש הדתות המונותיאיסטיות , כפי שהדבר משתקף במאמר הפותח את הגיליון הראשון , הקורא להרחבת אופקי האזרח כאמצעי לקידומה של האומה , תיקון הפגמים החברתיים והמוסריים , עידוד הנוער לפעילות ספרותית ומדעית , חיזוק הקשר הרוחני בין אנשי הספרות היהודיים לאנשי הספרות בני כל הדתות ואיחוד הכוחות למען קידומה של המולדת , יחד עם הדגשתה של תרומת הספרות לתחיית האומה העיראקית . לאחר המאמר מופיעים שני שירים , אחד מהם , "האביב , " פרי עטו של העורך אבן אל–סמואל ( אנואר שאול . ( בהקדמה ארס–פואטית מליצית לשיר מאיץ שאול בקוראים : "עורו עורו , אתם הסופרים והמשוררים ! הגיע עת אביב , אדון העתים , חייכן ושוחק . הטבע מחייך לבני האדם לאחר חלוף החורף המבעית . הביטו אל השדות והעמקים , הבוסתנים והגנים , שעטו גלימות משי מבהיקות . הריחו את ניחוח הפרחים ובושמיהם , הנודפים בין השיחים והנהרות . הסכיתו לזמירים ולציפורים השוכנים על ענפי האילנות ומקבלים בברכה בציוציהם המשעשעים את בוא האביב האהוב . ואתם , הסופרים והמשוררים , מדוע דוממים אתם ? האינכם זמירי הספרות !? מדוע לא תקבלו בברכה את נעורי הטבע הרעננים ? מדוע לא תברכו לשלום את בוסתן החיים הפורח ? מדוע לא תברכו את האביב " ? השיר , המעוצב במתכונת ניאו–קלאסית , עם הרמזים למורשת הספרותית הערבית של ימי הביניים , מצטרף לנימה הכללית של הגיליון הראשון , המביא לעם העיראקי על כל עדותיו את בשורת האביב התרבותי החדש . אין כל רמז ליהדותו של המשורר , החש עצמו כנביא המבשר על תקופה חדשה מלאת תקווה לאומתו הערבית העיראקית . השיר השני , "המסירות לאהבה , " הוא של מוראד מיכאל , המוצג כמי שנוטה ל"ספרות העכשווית , ושואף בכל מאודו לראות את ארצו זוכה בידע ובספרות היאים לה כמו שאר הארצות המתפתחות . " שלא כמו שירו של שאול , מעוצב שירו של מיכאל במתכונת סטרופית וחרוז משתנה , שהיו אופייניים בשנים ההן לאסכולה הרומנטית בשירה הערבית . בשנה הראשונה לפרסומו משקף אל–מצבאח לא רק את שאיפת היהודים לשבור את המחיצות בין החברה היהודית לחברה הסובבת , אלא גם את מגמת המשכילים היהודיים להוביל מהלך תרבותי ערבי כלל–עיראקי . למהלך הזה נלוותה הינתקות מודעת מסוימת מתחום השפעת הדת והתרבות היהודיות ופתיחות מרבית למורשת התרבותית הערבית ולתרבות האירופית . החזון של יצירת מכנה תרבותי משותף ערבי לכל בני האומה העיראקית דרבן את האינטלקטואלים היהודיים , שזה מקרוב באו , לשימוש האקטיבי בלשון הערבית , למצוינות בכתיבה וביצירה בלשון הזאת . סמי מיכאל מתאר ברומן ויקטוריה את התקופה , שבה למודרניזציה של האליטה האינטלקטואלית היהודית התלווה גילוי קסמה של המילה הערבית הכתובה : "בטלטלה האדירה של הכיבוש הבריטי כמו ננערה הקהילה היהודית מתרדמה . המאה העשרים פלשה בבוהק של נורות חשמל ובנהמת מכוניות דוהרות . היהודים פרצו מן הרובע הדחוס ופשטו דרומה לאורך החידקל , כרתו דקלים ושתלו בתים יפים בפרחים במקומם . חליפתו האקזוטית של רפאל נעשתה לבושם של רבים . הגברים גילו את העוצמה הטמונה במילה הכתובה ושבו אל כדור הארץ והסתערו עליו בנחישות של מטפסי הרים . " במקום אחר מציין מיכאל ש"ראינו עצמנו כערבים ממוצא יהודי . כמו שיש ערבים נוצריים , אנחנו היינו ערבים יהודיים . זה היה המשקע התרבותי שלנו . לא היה לנו משהו אחר . ולא רק זה – הרגשנו אפילו ערבים יותר מערבים [ ... ] לא רק הרגשנו שייכים למקום אלא שהמקום שייך לנו . " תפיסתם של האינטלקטואלים היהודיים , שאין כל סתירה בין דבקותו של היהודי בדתו ובין היותו בן התרבות הערבית , קיבלה חיזוק ממנהיגי עיראק , ובעיקר מן המלך פייסל הראשון . בנאום שנשא בקבלת פנים שערכה לכבודו הקהילה היהודית בבגדאד טרם הכתרתו הרשמית , אמר פייסל ש"אהבת המולדת אינה מכירה בדבר ששמו מוסלמי , נוצרי או יהודי [ ... ] כולנו בני הגזע השמי ללא הבדל בין מוסלמי לנוצרי וליהודי . " חדשנות השואבת מן המודרניזם הערבי לספרות היפה היהודית בלשון הערבית היתה אופיינית חדשנות השואבת מן המודרניזם הספרותי הערבי של אותן שנים ומן האסכולות המערביות , ובעיקר הרומנטיזם . בשנות ה20– של המאה ה20– התפתחה השירה הערבית של היהודים ונעשו ניסיונות ראשונים באמנות הסיפור הערבי הקצר , שהיתה אז עדיין בחיתוליה בעולם הערבי . באותה התקופה התפתח גם תיאטרון יהודי חילוני , שתרם לצמיחת התיאטרון הערבי בעיראק . בשל קוצר התקופה שבה התרחשה פריחת החטיבה הזאת של יצירה , קשה להציע A רי , דיזציה תקפה לכל הז'אנרים שתהיה נסמכת על נורמות ספרותיות ותרבותיות . למרות זאת אפשר להבחין בחמישה דורות ( המושג "דור" איננו מציין פרק זמן מוגדר או אפיון כרונולוגי מדויק כלשהו אלא הוא נועד רק לשקף נורמות של יצירה ופעילות ספרותית האופייניות לקבוצת יוצרים , שפעלו בפרק זמן מסוים : ( א . החלוצים : היוצרים , העיתונאים והאינטלקטואלים שנולדו בשלהי המאה ה19– או בעשור הראשון של המאה ה , 20– שהגו ויזמו את רעיון ההשתלבות בתרבות הערבית . הבולטים שבהם
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|