|
|
Page:196
והריקנות . ללא ספק היו המלחינים האלה ושכמותם למעצבי הטעם המוזיקלי של שכבה חברתית / לאומית שאכן היתה באותה העת בתהליך התהוות , בין היתר , בשל שאיפתם העזה להשתייך אליה . בתוך כך המלחינים היהודיים הם שהיו , ביודעים ובלא יודעים , בין הראשונים שתפסו את הצורך לתת ביטוי למשברי זהות , לאחר 3 ת – תרבותית ודתית , וגייסו את חמקמקותה , מורכבותה , ריבוי משלביה ועגותיה של המוזיקה של זמנם כדי לצרוף מאלה חוויה משותפת לציבור רחב . עם זאת , בזמן שמנדלסון ניסה בכל כוחו לדבוק בערכי הנאורות ולממשם באופן מוזיקלי , הביא מאיירבר לידי ביטוי חריף את הסתירות שאינן מתיישבות בחייהם של לאומים , קהילות ויחידים גם יחד . וזה הולך ומתרחב בדורות הבאים . למרות השוני הניכר באופי יצירותיהם , בולט השימוש החדש שעשו מלחינים יהודיים ( ובהם גם פרומנטל הלוי ) במרכיב הטקסטואלי . גם אם לא נתכוונו לכך , הם העלו למעשה לדרגה חדשה את סוגת האורטוריה – ליצירת מעין דרמות דתיות , המערבות מקהלה ומשלבות קהלים שונים , בתוך שהן מתרחקות , בדרך הקאנטיאנית , מן "היפה המימטי , " ( החיקויי , ( לעבר "הנשגב הדידקטי . " ואכן , המקום המיוחד של האורטוריה ונגזרותיה ( באופרה , בסימפוניה , בליד הסימפוני ועוד ) יקבל את ביטויו שוב ושוב אצל מלחינים יהודיים שונים זה מזה בסגנונם ובתפיסותיהם האסתטיות , כגוסטב מאהלר , ארנולד שנברג וארנסט בלוך במרכז אירופה , פאול בן–חיים , מרדכי סתר , אנדרה היידו ובטי אוליברו בישראל , קורט וייל ולנרד ברנשטיין באירופה ובארצות הברית . באמצעותה הם יעלו שוב ושוב לקדמת הבמה יסודות רליגיוזיים והיסטוריים , מתוך ניסיון לעצב , לפי הזמן והמקום , חוויה ממשית או מופשטת , של קהילה ושל היחידים בתוכה , המעמתים את עצמם עם תביעות זיכרון ומורשת ובתוך כך עורגים לגאולה אישית וחברתית . לא מקרה הוא שרגע עלייתה של מוזיקה של יהודים על בימת העולם הוא גם רגע של הכנסה מודעת ומכוונת של חידושים בתפילה היהודית בבתי הכנסת – של ליברלים כמו של אורתודוקסים , ונושאיה הם חזנים מקצועיים או "בעלי תפילה" מזדמנים . מלחיני בית הכנסת , סלומון זולצר הווינאי , לואי לבנדובסקי הברליני ואחרים , היו מצויים בלשון המוזיקלית של זמנם , שבאמצעות איכויותיה ההבעתיות והמצלוליות ביקשו לחדש את המקודש . הדיאלוג בין הכללי לפנים יהודי ובין הקונצרטנטי לפולחני נמשך , למעשה , בתוך התרבות המוזיקלית היהודית עד היום . בצד חתירה ל"נשגב" האסתטי , המציינת זרמים כה שונים בקרב המלחינים היהודיים , אפשר למצוא , כבר בדור השני , מלחינים המצטיינים דווקא בבימה המוזיקלית הקלה והסאטירית . ז'אק אופנבאך , בן חזן , הוא מלחין ראשון בשורה ארוכה של מלחינים יהודיים ש"יקבעו את הטון" לסוגות תיאטרליות מוזיקליות חשובות כאופרטה ומחזמר ( musical ) וכן מוזיקה לקולנוע באירופה ואחר כך בארצות הברית . ( בהם : קורט וייל , אריך קורנגולד , ג'ורג' גרשווין , האנס אייזלר , לנרד ברנשטיין , אוסקר המרשטיין וריצ'רד רוג'רס , וברנהרד הרמן ( . נוכחותם הבולטת של מוזיקאים יהודיים על הבימות האלה – גם כמבצעים מן השורה הראשונה , מנצחים , פסנתרנים , כנרים ועוד – מעלה שוב את השאלה בנוגע לנטייה , התרבותית או הטבעית , של יהודים לעיסוק במוזיקה . הטענה שמופשטותה של המוזיקה , שנתחזקה באירופה של המאה ה19– בהקשר של אסתטיקת "המוזיקה האבסולוטית , " נמצאה כהולמת את הנטייה למופשטות המאפיינת את התרבות המונותיאיסטית היהודית , איננה חסרת השלכות סוציולוגיות , אך היא נחלשת , בין היתר , לנוכח המשיכה העזה של יוצרים יהודיים לחיבור המוזיקה למילה , לעלילה ולתמונה . בהקשר הזה יש לציין גם את ההכרה של רבים מן המוזיקאים היהודיים בכוח המחאה של המוזיקה , המצטרף לנטייה אחרת המיוחסת ליהודים : מרי חברתי . שיתוף הפעולה של וייל עם ברכט וזה של גרשווין עם איירה , אחיו , ארנולד שנברג – בן חסותו וידידו של מאהלר , חיפש אחרי ביטוי מוזיקלי חדש ומזוקק וחתר ל"אמנסיפציה של הדיסוננס"
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|