|
|
Page:195
פלדי את הדייגים הערביים מנופחי השרירים במלחמתם בגלי הים וגם מנחם שמי צייר דייגים רחבי גרם ומונומנטליים , בהשפעה ברורה של פיקאסו . ההידרשות למזרח הקדום , כאלטרנטיבה לניוון של המערב , היתה בשנות ה20– לעמדה בעלת כריזמה . היה בכך מעין מתן תוקף לפתרון בעיית המצאת הסגנון הארצישראלי , סגנון שיסמן זיקה לשורשי העם היהודי , יבטא את הראשוניות של ההוויה הארצישראלית המודרנית , ועם זה יהיה מרוחק מן ה"מערביות" ומן המנטליות של העולם הישן האירופי . אחד המאמרים הבולטים ביותר בהקשר הזה נכתב בידי הסופר אביגדור המאירי , כתגובה מתוך התנגדות לאלבום שיר השירים שאויר בידי זאב רבן ויצא לאור בהוצאת "בצלאל . " את הדיכוטומיה שבין התרבות המערבית למזרחית ראה המאירי בתפיסת המונומנטליות המזרחית כנגד היופי ה"נעים אבל מוקטן" המערבי : הפירמידה כנגד המבנה היווני . ל"הקטנה" הזאת קרא המאירי : דקאדנס . "ליצור " , כתב המאירי , "זאת אומרת : לבנות ולא לפרוט לפרוטות , גם לא לחקות את חלקי הטבע לפרטיהם " . מכאן שסגנונו ה"קלאסי" של רבן חוטא לרוח המזרח המונומנטלי של שיר השירים . המזרח הקדום , כמקור סגנוני לאמנות עברית מקורית , קסם לאמנים לא מעטים בארץישראל , כגון נחום גוטמן , וכגון אברהם מלניקוב , שפיסל את " ספינקס" כבר ב , 1922– הציג תבליטים בסגנון אשורי , וב1925– החל לעבוד על מצבת זיכרון ליוסף טרומפלדור ולוחמי תל–חי , שצורתה אריה שואג בהשראת הפיסול האשורי הקדום שפניו למזרח . ההתנגשות בין התנועה הלאומית הערבית לציונות , ששיאה היה ב , 1929– בהרג היהודים בחברון ובערים אחרות ( מאורעות תרפ"ט , ( הביאה לתחושת כישלון והחמצה ביישוב היהודי . העובדה שהיהודים חשו מוקאים מן המזרח הביאה לשינוי דרמתי בתפיסת הזהות של האמנים והאינטלקטואלים . רבים מהם ויתרו על השאיפה להשתלב במזרח ולהיעשות ל"עבריםמזרחיים . " במקום זאת התחזקה זיקתם ליהדות האוניברסלית , מתוך עמדה חילונית . הם חיפשו הגדרה לסימני זהות יהודית שאינם דתיים ויכולים להתבטא בכלים אמנותיים . הציירים ביקשו פתרון לשאלה הזאת ביצירתם של אמנים יהודיים , חברי אסכולת פריז היהודית ( חיים סוטין וחבריו , ( שהוגדרה "ציור המבוסס על צורות שעוותו בכוח התפרצות העולם הפנימי של היוצר ועל השאיפה להפוך חומר ( צבעים ) לרוח ( באמצעות אור הנובע מתוך הצבע . " ( יותר חשובה מן התשובה היא , במקרה הזה , השאלה , המעידה על הצורך של האמנים הישראליים להגדיר זהות יהודית מודרנית בעלת משמעות אוניברסלית ולא מקומית דווקא , שתכיל גם אותם . נראה שהשאיפה למודרניזם שהקשריו אוניברסליים היתה גם רלוונטית להצלחתה של האדריכלות המודרנית בארץ–ישראל בשנות ה , 30– זו שסגנונה הוגדר "הסגנון הבינלאומי" ושהיתה התופעה הגורפת ביותר בתולדות התרבות המקומית . מודרניזם יהודי במוזיקה רות הכהן–פינצ'ובר " היהודים לא היו מצליחים להשתלט על האמנות שלנו אלא משנתגלה הדבר שהוכח על ידם והוא – אי יכולתה הפנימית לחיות . כל עוד היה בה באמנות המוזיקה רצון חיים פנימי אמיתי , דהיינו עד זמנם של מוצרט ובטהובן , לא יכולת למצוא מלחין יהודי . " במילים האלה מסכם ריכרד ואגנר את טיעוניו כנגד המלחינים היהודיים המצליחים של זמנו , בחיבורו הידוע לשמצה היהודים במוזיקה . ( 1850 ) לכאורה , צדק ואגנר . מלבד סלומונה רוסי , בראשית המאה ה , 17– יקשה על ההיסטוריון למצוא מלחין יהודי שנכנס לפנתיאון של המוזיקה האמנותית האירופית עד לאחר זמנם של מוצרט ובטהובן . העת הזאת אכן חופפת את עלייתם המטאורית של הדור הראשון של המלחינים היהודיים הגדולים , בעיקר של פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר ( ר' יהודים במוזיקה של ראשית המאה ה19– במדור זה . ( על הסברו המטפיזי של ואגנר אפשר כמובן לחלוק , אך עדיין יש לתהות על הצלחתם המסחררת של המלחינים האלה על הבימות האירופיות , שהיא חסרת תקדים גם במונחים של גדולי מלחיני העבר . מובן שהשינוי במצבם הפוליטי–החברתי של היהודים באירופה הוא שהיה תנאי הכרחי לתופעה החברתית הזאת , שינוי שיש לזוקפו בעיקרו לזכות חוקי האמנסיפציה ליהודים ( גם אם היו חלקיים בלבד , ( שהביאו לשגשוג כלכלי ולהרחבת המעגלים החברתיים ואפשרו חינוך אריסטוקרטי וניידות . מסתבר שבתנאים האלה די היה בדור אחד של ילדי פלא שנחשפו בגיל רך לאוצרותיה של המוזיקה המערבית לעשות אותם למעצבי הטעם המוזיקלי ולגיבורי תרבות . ועל כך בדיוק יצא קצפו של ואגנר . כיצד יכולים אנשים חסרי שורשים , כיהודים אלה , האחד מומר והשני מתבולל , שזה מקרוב באו , ליצור אמנות שתהיה בעלת ערך ועומק כלשהם ? אין זה אלא דווקא משום שקיים בהם חסרון שורשים , פסק , התואם את המצב התרבותי הכללי , שאופייניים לו , לדידו , הניוון
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|