|
|
Page:193
המודרניזם הרוסי ושם ראו את ייצוגיו גם ציירי הארץ והושפעו מהם . ראובן רובין ביקר בתערוכת האמנים הרוסיים בפריז ב1921– ושם ראה את ציוריה של נטליה גונצ'ארובה שהתקינה כוריאוגרפיות לריקודיו של אגדתי – ידידו של רובין . לציור הרוסי היתה ללא ספק השפעה – אולי באמצעות אוסף הציור הרוסי המודרני של יעקב פרמן , אספן תל–אביבי נודע באותן שנים – על ציוריהם הקונסטרוקטיביסטיים של ליטבינובסקי וקונסטנטינובסקי , ואולי גם על היצירות הקרובות להפשטה מלאה של יצחק פרנקל ועל התפיסה הפוסט–גוגניסטית בציוריו של יואל טנא–אשוחי . מעניינת , מבחינת "הנקודה המודרניסטית , " גם השפעת הפוריזם , הסגנון שהמציאו אוזנפאן וז'אנרה ( הפסבדונים של האדריכל הנודע לה קורבוזייה ) על יצירתו של אריה לובין . נראה שכאן השפיעה גם התיאוריה הכתובה של שני היוצרים הצרפתיים שנפרשה בביטאון שפרסמו והציעה את הסגנון הפוריסטי ( טהרני ) כביטוי של רוח מודרנית , אוטופית , שוללת עולם ישן , לאחר מלחמת העולם הראשונה . הרעיון הזה קסם ללא ספק לאמן הציוני הצעיר . חוץ מהאמנים האלה פעלו בארץ גם אמנים אחרים , שיצירתם היתה חשובה ביותר . יוסף זריצקי , למשל , פיתח סדרות רישומים בצבע מים על בסיס צבעי המים של סזאן הצרפתי ושל ורובל הרוסי . ציונה תג'ר , שלמדה אצל אנדרה לוט בפריז ב , 1925– השתמשה בעקרונות תורתו הבתרקוביסטית כדי ליצור , בין השאר , כמה מן הדיוקנאות הידועים ביותר של הציור הישראלי ( למשל זה של המשורר שלונסקי . ( האמנים המודרניסטיים זכו לתמיכתה של תנועת העבודה . זו שלטה עכשיו ברוב מוסדות ההנהגה הפוליטית , וביכרה לעודד דווקא את האמנות המודרנית , מפני שערכי המודרנה הלמו את האופי המהפכני והמחדש שביקשה להקנות לעשייה הפוליטית שלה . תנועת העבודה יצרה כלים תרבותיים ששירתו את האידיאולוגיה שלה , כדוגמת תיאטרון "האוהל , " על הרפרטואר שלו ועל תערוכות האמנות המודרנית שהוצגו ב"צריף" שלו . כתב העת שעודד גישה מודרניסטית , תיאטרון ואמנות , והסטודיו ללימוד אמנות של יצחק פרנקל נתמכו בידי הסתדרות העובדים . תנועת העבודה התייחסה בחוסר אמפתיה לשמרנות של מורי בית הספר למלאכת אומנות "בצלאל , " שהיו קשורים להנהגה הציונית הבורגנית באירופה . המאבק בין אנשי " בצלאל" השמרנים לאמנים המודרניים קיבל לעתים ממד של מלחמת תרבות : העיתון הפועל הצעיר תקף את "בצלאל" כבר ב , 1908– ומבקרים שנמנו עם השמאל הפועלי ביקרו בשנות ה20– את מוצרי "בצלאל" על שלטענתם נוצרו , מבחינת סגנונם ומחיריהם , בשביל הבורגנות האמידה בחו"ל ולא תאמו את יכולתם ואת תפיסת עולמם של פועלי ארץ–ישראל . ואילו העיתונים ה"ימניים" התעלמו לחלוטין מן האמנים המודרניים ודיווחו בהרחבה על כל מאורע שולי שהיה קשור ל"בצלאל . " על חשיבות הזיקה בין פוליטיקה לתפיסת אמנות תעיד העובדה שהאמנים המודרניסטיים כונו בעיתונות : "שמאליים . " שנות ה20– עמדו בסימן הדרישה ליצור תרבות עברית מקורית שבבסיסה ניצבה האידיאולוגיה הציונית של שלילת הגלות . יצירת תרבות מקומית , אותה לידה רוחנית שנייה , היתה תלויה במחיקת העבר , ומכאן ההצטרפות הטבעית של היוצרים לרעיון המודרניסטי , שעיקרו שלילת המסורת והעמדת החדש והחידוש לפני הכול . אי קיומה של מסורת ציור ופיסול אקדמית בעולם היהודי הקלה על האמנים הצעירים להתחיל את היצירה האמנותית שלהם מעמדת ביטול רעיון המסורת בכלל . ציירים לא מעטים ציירו כאילו לא למדו מעולם לצייר , ולכן היה הסגנון הנאיבי , ללא ספק , אחד מאפיוניו המובהקים של הציור היהודי הארצישראלי המודרניסטי בשנות ה ; 20– רעיון ההתחדשות הלאומית , ותפיסת המזרח כעולם ראשוני ותמים , ביקשו באורח טבעי להתממש בסגנון הולם , בין שהושפעו מציוריו של אנרי רוסו , הצייר הנאיבי הצרפתי , שזכה אז להצלחה רבה , ובין שהושפעו מן הציור הביזאנטי הקדום שנוצר במזרח , קרוב לארץ–ישראל . אימוץ הגישה הנאיבית היה קשור גם לנטייה להתפרק ממסורת אמנותית מערבית קלאסית , אשר נתפסה הן כמיושנת , מערבית–לטינית מדי , "ג , יית" מדי , והן כבורגנית – כלומר כסימן של מעמד שהחלוצים העבריים התקוממו נגדו . האמנים שליוו את ראשית הציונות , כגון מורי "בצלאל , " ביקשו להציע סגנון , ובייחוד מערכות של סמלים ודימויים , שיאפשרו לצרכניהם להפנים את התמה הלאומית כמרכיב יסודי של זהות . מטבע הדברים נשענו הדימויים האלה על יסודות הקשר המשותף ליהודים , בין אם כבר היו הללו ציונים ובין אם היו רק נמעני השיווק האמנותי של הציונות . יסודות כאלה היו התנ"ך , ובעיקר נושאי גאולה כגון יציאת מצרים וסיפורי המכבים – מתוארים מנקודת ראות לאומית ואף חילונית – ומראות ארץ–ישראל בעלי נופך מקראי אידיאליסטי . לעומתם ביקשו האמנים המודרניסטים הארצישראליים לחטב אמירה אמנותית מקורית וילידית ורצו להדגיש באמצעות יצירתם את העצמאות שלהם ביחס לעבר הגלותי ולהתמודד עם הציווי התרבותי והמודרניסטי של "בריאת יש מאין . " האיקונוגרפיה של יצירותיהם היתה חילונית , ללא הקשר תנ"כי , והם הרבו לתאר נופים מקומיים טיפוסיים – שבאמצעותם ביקשו לייצג סוג של השתרשות קיומית באדמת המקום , מקבילה לכיבוש הקרקע בידי פועלי העלייה השנייה והשלישית . הצבעים בציוריהם היו בהירים במיוחד , כי תפיסת האור והצבע היתה ספוגה באידיאולוגיה החדשה . האור הבהיר מאוד היה לסימן מובהק של מקומיות , וכשאברהם מלניקוב סקר את תערוכת
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|