|
|
Page:183
עתירת תנועות חדות–זוויתיות ומשופעת באפקטים מוזיקליים ובעיצוב תפאורה ואיפור בלתי–ריאליסטיים , שאפשרו את ההעמדה הניגודית החריפה של דניאל , היהודי הזקוף החדש , מול אחיו הגלותיים . יש לזכור , שנוסחת הצגה כזאת , שהיתה מקובלת בתיאטרון האוונגרדי הגרמני , היתה היחידה שאפשרה לקבוצה לפנות אל קהל צופים שאינו שומע את לשונה ; ומבחינה זו היה בלשצאר מעין מקבילה מקראית של הדיבוק החסידי–העיירתי . אולם את חינוכם הבימתי העיקרי קיבלו השחקנים מידי ריינהארדט ומתוך צפייה בהצגות שהעלה על בימת ה"דויטשס תיאטר , " ולעובדה זו היתה השפעה על תרומתם לתיאטרון העברי , בייחוד לאחר שהמוכשרים שביניהם ( בעיקר שמעון פינקל ) הצטרפו ל"הבימה" בסוף שנות ה . 20– ריינהארדט לא תבע משחקניו הפנמה והעמקה פסיכולוגית ברוח הריאליזם הסטניסלבסקאי . הוא פירש את המרחב הבימתי כעולם של בדיה , קסם ומעוף הדמיון , ותבע משחקניו וירטואוזיות , זריזות , חן , קלות . השחקנים העבריים הרבים ( מפינקל ועד רחל מרכוס , ( אשר למדו את תורת התיאטרון ממנו במשך שנות ה20– ותחילת שנות ה , 30– הביאו לבימה העברית מיומנות וקלות שחסרו בה . כמו כן השפיעה שיטת הבימוי של ריינהארדט על עיצוב הבימה והתפאורה ועל ממד הזמן בתיאטרון העברי . במקום התפיסה הצייריתהאקספרסיוניסטית או הפיסולית–הקונסטרוקטיביסטית , ששלטה בתיאטרון בתקופתו האוונגרדיסטית הראשונה , הדגיש התיאטרון הריינהארדטי את התנועה , את התחלופה המהירה , את השימוש בפעלולי הטכניקה המודרנית , ברמז , באסוציאציה , בדמיון הצופה , לשם יצירת דינמיות בימתית שלא תיפול מזו של הראינוע . דרכו השונה של "האוהל" דרכו של "האוהל" היתה שונה . משה הלוי , פליט "הבימה , " הגיע ממוסקבה לתל–אביב ב1925– ומיד החל בריאיון צעירים חסרי ניסיון בכוונה להקים "סטודיה דרמתית , " שתיעשה לתיאטרון מקצועי . בכך הלך בדרכו של תיאטרון "הבימה" המוסקבאי , שגם הוא העדיף צעירים חסרי ניסיון על פני שחקנים ותיקים ( הלהקה היססה מאוד לצרף שחקן ותיק כיהושע ברטונוב , ( וגייס כוחות צעירים בפרסומים במודעות רחוב ובעיתונים . הלוי מצא את שחקניו בקרב חלוצי העלייה השלישית , שנעשו בינתיים פועלי בניין ותעשייה או חברי קבוצות חקלאיות . הסתדרות העובדים ראתה פעילות זו בחיוב וקיוותה שיצמח ממנה תיאטרון חלוצי–פועלי . היא העניקה חסות למפעלו של הלוי והעמידה לרשותו צריף על חוף ימה של תל–אביב , הוא "האוהל" שממנו קיבלה הקבוצה את שמה . מגמתו של הלוי היתה , מכל מקום , ליצור נוסחה ארצישראלית מקורית של מודל "הבימה . " ההצגה הראשונה שהעלתה הקבוצה ב , 1926– אחרי תקופה ממושכת של הכנות מעשיות ותיאורטיות , דמתה במידה מסוימת לנשף בראשית של " הבימה" מ , 1918– ונקראה נשפי פרץ . היא היתה מורכבת ממערכונים ומעיבודי טקסטים אחרים של פרץ , ואפשרה להלוי הן את ניצול שפת הבימה המודרניסטית שלמד מווכטאנגוב והן את הבלטת אופיו החברתי המיוחד של התיאטרון על ידי בחירת טקסטים שבהם הודגשו המרי המעמדי וביקורת החברה היהודית הבורגנית . לאור ההצלחה הניכרת של המופע , הכין עצמו הלוי להצגה , שהיתה צריכה להעמיד מעין מקבילה ארצישראלית להדיבוק של וכטאנגוב . הלוי בחר בעיבוד דרמטי של פרשת אהבתם של יעקב ורחל , שאותו הטעין תוכן אתנוגרפי , מוזיקלי וכוריאוגרפי באמצעות פירוש המציאות המקראית הארץישראלית על פי הדגם הבדווי . בכך הגשים בעת ובעונה אחת מאיר מרגלית – "החייל האמיץ שווייק . " הקהל , שאהב אותו ואימץ אותו אל לבו , אמר באמצעותו אמירת מספיק-ודי למה שהיה ניגודו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|