|
|
Page:182
מוצלחת בין הטקסט הסימבולי ה"גותי" בגילומו החיצוני , והמודרני במשמעותו החברתית ( שהיתה , אגב , אנטיקומוניסטית : ה"גולם" הפרולטרי , שהוקם מעפר כדי להילחם במדכאים , יצא מכלל שליטה ונעשה בעצמו לאיום שיש לצאת נגדו , ( לבין השפה התיאטרלית ה"גבוהה , " הכמעט אופראית , שסיגל לעצמו "הבימה" בכור ההיתוך של הדיבוק . לאחר יציאתו של "הבימה" מברית המועצות ( התיאטרון המשיך לכנות את עצמו "התיאטרון המוסקבאי הבימה , " למורת רוחם של עיתונאי ארץ–ישראל ודובריה הציוניים ) הוא קיים את עצמו במשך זמן רב אך ורק על הצגות הדיבוק , הגולם והיהודי הנצחי . בשהותו הממושכת יחסית בארץ–ישראל בסוף שנות ה , 20– לאחר הפרידה מנחום צמח ומכמה שחקנים שנשארו עמו בארצות הברית , הועלו שתי הצגות חדשות , שגם הן בוימו על ידי במאי רוסי חדשני ( א' דיקי , ( שהגיע לשם כך במיוחד לתלאביב : האוצר של שלום עליכם וכתר דוד על פי קלדרון . ( 1929 , 1928 ) גם הצגות אלו בוימו בסגנון האופראי–הגרוטסקי ועוררו בכך את חמתה של הביקורת הארצישראלית , שהתנגדה הן ל"עיוות" פניה של החברה היהודית העיירתית , שנעשה על ידי הצגה כוריאוגרפית–גרוטסקית של בהלת הזהב שלה במחזהו של שלום עליכם , והן לריחוק הנפשי מן המקור המקראי , שהיה קיים בהצגת מחזהו של קלדרון . תגובות אלו העמיקו את הספקות של חברי הלהקה בעניין השתקעותה הסופית בארץ–ישראל , שנראתה להם ככניסה למבוי סתום פרובינציאלי וכחסימת דרכו האמנותית הייחודית של התיאטרון . אמנם , שיקולים חברתיים וכלכליים כאחד הפכו את ישיבת הקבע בארץ–ישראל לבלתי–נמנעת . אולם הלהקה השתדלה לדחות את הקץ ככל האפשר ולהמשיך בדרכה כלהקה מודרניסטית אירופית , השרויה בלבו של העולם האמנותי " הגדול . " לב זה פעם בכל עוז בברלין בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר . תיאטרון "הבימה" פעל שם ( בקשיים כלכליים גוברים והולכים ) והעלה שני מחזות חדשים , שגם הם בוימו על ידי במאים שהגיעו מרוסיה : הלילה השנים–עשר ( בתרגום טשרניחובסקי ובבימוי א' צ'כוב , השחקן , אחיינו של הסופר וידידו הטוב של וכטאנגוב ) ואוריאל אקוסטה מאת קארל גוצקוב , רומנטיקן גרמני שמצא בפילוסוף היהודי הנרדף ביטוי למרדנותו ( את המחזה ביים אלכסנדר גראנובסקי , חלוץ המודרניזם בתיאטרון היידי ומי שהקים והדריך את "התיאטרון הקאמרי" היידי הממלכתי , שפעל תחילה בלנינגרד ואחר כך במוסקבה . מבחינה נפשית ואמנותית נותרה "הבימה" בצורה זו קשורה קשר מתמשך בתיאטרון הרוסי האוונגרדי של שנות ה20– הראשונות , גם כאשר פעלה כבר מחוץ לברית המועצות . שהותו של התיאטרון בגרמניה כמעט לא חשפה אותו לחידושי התיאטרון הגרמני המודרני – לא לחידושי הבימה המסחררים של מאקס ריינהארדט ולא לחידושי התיאטרון האפי–הפוליטי בנוסח ברכט וארווין פיסקאטור . רק עם השתקעותה של " הבימה" בארץ–ישראל היא נזקקה לשרותיהם של בימאים גרמניים מודרניים , כמו ליאופולד יסנר , חסיד התיאטרון ה"אמבלמאטי" ( היינו , המייצג מציאויות אנושיות בסמלים תמציתיים ועזי–מבע , ( שביים בשנת 1936 את הסוחר מוונציה . המודרניזם התיאטרוני של "הבימה" היה , אפוא , מודרניזם " רוסי" אוונגרדיסטי מובהק , שאת החותם העמוק ביותר הטביע בו וכטאנגוב באקספרסיוניזם הבימתי הלירי שלו . התווים האופייניים לאקספרסיוניזם זה – המחווה הבימתית ה"גדולה" ( ולדעת המקטרגים , המוגזמת , ( הדיבור הרחוק מן הטון היומיומי , הטעון רגשיות חגיגית והקרוב אל הזימרה , הקול העמוק , התנועה הכוריאוגרפית הנוטה אל הגרוטסקי , האיפור הבלתי ריאליסטי , עיצוב הבימה האקספרסיוניסטי או הקונסטרוקטיביסטי ( התפאורה שהכין הצייר נתן אלטמן להדיבוק מייצגת מגמות אלו . ( בכל אלה קנה תיאטרון "הבימה" את מקומו בתולדות האמנות , ובהם מצא המודרניזם התיאטרלי העברי את ביטויו הטהור ביותר . אמנם , כל אלה הקשו על " הבימה" ועל התיאטרון העברי בכללו להסתגל להלכי הרוח של הקהל הארצישראלי , אשר ככל שגברו והלכו בו במשך תקופת המנדט מגמות הייצוב ויצירת אווירת קיום "נורמלי , " גברה הסתייגותו ( ובייחוד הסתייגותם של הצעירים שבו ) משפה תיאטרונית זו , שנעשתה למעין קריקטורה של עצמה . כך הוכן הרקע למהפך המודרני הבא , שמצא את ביטויו , עוד לפני הקמת מדינת ישראל , עם הקמת התיאטרון הקאמרי בשנת , 1945 אך בעיקרו הוא התחולל כבר על בימת התיאטרון הישראלי . הפעילות התיאטרונית שהתפתחה בארץ–ישראל לפני ואחרי בואו של תיאטרון "הבימה" עמדה גם היא בסימן המגע עם המודרניזם התיאטרלי בכללו והמודרניזם של הדיבוק בפרט . התא"י ( תיאטרון ארצישראלי , ( מיסודה של השחקנית מרים ברנשטיין–כהן , הוקם בשנת 1923 לאור הצלחת הדיבוק במוסקבה ומתוך רצון לכונן בארץ תיאטרון כדוגמת "הבימה . " מרים ברנשטיין–כהן הלכה בדרכם של מייסדי "הבימה" כשהחליטה , עם ייסוד התיאטרון , שהלהקה חייבת לעבור תקופה של לימודים והכשרה בהדרכתו של במאי בינלאומי . כיוון שהדרך למוסקבה כבר היתה חסומה , נסעה הקבוצה לברלין ויצרה שם קשר עם ה"דויטשס תיאטר , " הבימה הגרמנית האמנותית הפופולרית ביותר בגרמניה הוויימארית , ועם מנהלה היהודי , מאקס ריינהארדט . לקשר הגרמני הזה היו תוצאות חשובות למדי בהמשך התפתחותו של המודרניזם בתיאטרון העברי . הקבוצה העלתה בברלין את המחזה בלשצאר ( מאת ה' ראשה ) בנוסחה כוריאוגרפית–אקספרסיוניסטית מתוזזת ,
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|