|
|
Page:177
המודרניזם בתיאטרון העברי דן מירון התיאטרון העברי המקצועי נולד אל תוך הפרץ האמנותי המודרניסטי שהתחולל באמנות האירופית , ובאמנות הבימה בכלל זה , בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ובייחוד מיד לאחריה . התיאטרון החצי–מקצועי והמקצועי היידי , שהופיע באירופה המזרחית ובארצות הברית בעשורים האחרונים של המאה ה , 19– והגיע לראשית גיבוש אמנותי בעשור הראשון של המאה ה . 20– לעומתו התיאטרון העברי נולד בתוך מלחמת העולם , על רקע המהפכה הרוסית , כמעט ללא שורשים באמנות הבימה שקדמה לאלו . בניגוד לתיאטרון היידי , שצמח כמעט ללא כל מגע עם מגמות מודרניסטיות באמנויות הבימה האירופיות והאמריקניות והיה , עד שנות ה20– של המאה , מחוסר מודעות בימתית סגנונית ומבוסס על שבלונות מיושנות , נולד התיאטרון העברי על ברכי התיאטרון הרוסי המודרניסטי , וחינוכו ניתן לו בידי אחד הבמאים והתיאורטיקנים המקוריים והמבריקים ביותר של התיאטרון הזה : יבגני וכטאנגוב . הוא היה חדור מרגע היוולדו תודעה בימתית–סגנונית נסיינית ונועזת , והעמיד , בטרם מלאו לו חמש שנים , הצגה שזכתה להכרה ברוסיה ואחר כך באירופה המערבית ובארצות הברית , כאחת מיצירות המופת של המודרניזם התיאטרלי הבינלאומי – הדיבוק מאת ש ' אנסקי בבימויו הגאוני של וכטאנגוב . ואף שכמעט כל חברי הלהקה שנטלו חלק בהצגה היסטורית זו היו חסרי ניסיון בימתי של ממש , חגג התיאטרון העברי ניצחון אמנותי מזהיר בעודו בחיתוליו . כיצד אירע ה " פלא " הזה ? רעיון הקמתו של תיאטרון דובר עברית היה חלק בלתינפרד ממסכת "התחייה" העברית–הציונית . הוגי רעיונות " התחייה" ומיישמיהם קיבלו על עצמם את מטלת ה"עבר 3 ת" השיטתי של כלל המערכת התרבותית היהודית : הספרות הלאומית צריכה היתה להיכתב בשפה העברית , החינוך היה חייב להתנהל כולו בעברית וכמותם כל מעשה אמנותי וחינוכי בעל זיקה ללשון . בראשית המאה ה20– הוקמו בתי ספר עבריים , שבהם לימדו את השפה העברית ללא זיקה ללעז או ליידיש . נוסדו סמינרים לגננות עבריות שטיפחו גני ילדים עבריים . הופיעו עיתוני ילדים ונוער בעברית והתפתחה תעשייה מסועפת של ספרי לימוד בעברית . באווירה זו , רעיון הקמת התיאטרון העברי התבקש כאילו מאליו ; מה גם שהחינוך העברי בבתי הספר ואפילו בגני הילדים חייב הפעלה דרמתית של החניכים בימי חול ובעיקר בימי מועד , כגון בחגיגות החנוכה או הפסח . ואכן , התחלותיו של תיאטרון דובר עברית החלו להופיע במוסדות החינוך . לא במקרה באו שניים משלושת מייסדי תיאטרון "הבימה" מבית הספר העברי בביאליסטוק ( נחום צמח , ( ומגן הילדים העברי בוורשה ( חנה רובינא . ( אולם התיאטרון העברי נתקל בקשיים שלא עמדו בפני הספרות הכתובה והחינוך הממוסד , ואלו מנעו ממנו , במשך עשור ויותר , את הזינוק מן החובבנות , הפעילות האקראית המקוטעת וחוסר היומרה האמנותית ( שהרי ההישג הגדול התגלם בעצם העלאתו של מחזה בשפה העברית ) לעבר מקצועיות וקיום מכוון , שיש בו גם קביעות והתפתחות . הגדול שבקשיים אלה לא היה העדר רפרטואר עברי , כפי שטענו לימים אנשי התיאטרון עצמם . הספרות העברית החלה ליצור מחזאות בעלת פוטנציאל ביצועי מאז שנות ה90– של המאה ה . 19– בעשור הראשון של המאה ה20– תרמו כמה מן המוכשרים בסופרי הדור ( י"ל פרץ , י"ח ברנר , יעקב שטיינברג , יצחק דב ברקוביץ , ' יצחק קצנלסון , ל"א אורלוף–אריאלי ואחרים ) תרומות ממשיות לדרמטורגיה עברית חיה שמבקשת מימוש תיאטרוני . גם יצירותיהם של מחזאי יידיש שזכו להצלחה בימתית ( יעקב גורדין , שלום עליכם , דוד פינסקי , שלום אש , פרץ הירשביין ) תורגמו לעברית ועמדו לרשותם של חסידי הבימה העברית . הקושי הכמעט משתק התמקד בהעדר קהל שהיה מסוגל לקלוט את הלשון העברית כשהיא מושמעת בדיבור ולא נקראת מעל הדף . העדר זה מנע חוויה תיאטרלית אפילו מיודעי השפה העברית על בוריה ( שלא לדבר על מגמגמיה , ( ובהעדר חוויה בימתית לא היה אפשר לפתח אמנות בימה בעברית . קושי עקרוני זה , שנתלוו לו , כמובן , גם קשיים אחרים ( כלכליים וארגוניים , וכן קשיי צנזורה ואיסורי התקהלות מטעם פקידי הממשלה הצארית , שחששו מפעילות מהפכנית , ( הוא שהכשיל את צמח במשך עשור שלם של ניסיונות בלתי–נלאים , אבל גם בלתימוצלחים , לפתח פעילות בימתית עברית , חובבנית אך בעלת קביעות כלשהי , בביאליסטוק , בווילנה ובוורשה . כישלונות דומים היו גם מנת חלקו של מנחם גנסין ( אחיו של הסופר , השלישי בחבר מייסדי "הבימה , ( " שניסה במשך כעשור לפתח תיאטרון חובבים עברי בארץ–ישראל ( כמה מהקשיים האלה מתוארים במכאן ומכאן של ברנר ) וסופו שחזר למזרח אירופה . גם ההסתדרות הציונית , מצדה , לא נלהבה להירתם למפעל ביסוסו של תיאטרון עברי , חלום שנראה בלתי–אפשרי . כשהביא צמח בקיץ 1913 לווינה , שבה עמד להיערך הקונגרס הציוני , להקה שהציגה בעברית את הנודד הנצחי , דרמה היסטורית מאת המחזאי היהודי–הרוסי אוסיפ דימוב ( בבימויו של השחקן יהושע ברטונוב , שעדיין לא ידע עברית , ( כהוכחה לאפשרות הקיום של תיאטרון בעברית – לא הגיעו מרבית צירי הקונגרס להצגה ולא הקדישו לה תשומת לב .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|