|
|
Page:175
תרבות היידיש הגבוהה , שהלכה ושקעה בהדרגה , זכתה לעדנה קצרה ב , 1939– בראשית מלחמת העולם השנייה , ואחר כך בזמן התקפת הנאצים על ברית המועצות , כאשר סופרי יידיש רבים משטחי מזרח אירופה שנכבשו בידי הנאצים מצאו מקלט בברית המועצות , או מצאו את עצמם בשטחה אחרי שהשטח שבו התגוררו נכבש בידי הצבא האדום , כדוגמת העיתונאי וחוקר הספרות זלמן רייזן מווילנה , שהיה בין אלה שנעצרו כמעט מיד ונעלמו בגולאג . אחדים , כגון המשורר חיים גראדה מווילנה , עזבו את ברית המועצות אחרי המלחמה , שעה שאחרים , כגון הסופרים מבסרביה משה אלטמן ויעקב שטרנברג , נשארו בה וכעבור זמן מילאו תפקיד חשוב בתחייתה של תרבות היידיש הסובייטית אחרי מותו של סטאלין . המלחמה שינתה את מצבה של ספרות היידיש . כעת אפילו הסופרים היהודיים המקורבים ביותר לקומוניזם , כדוגמת איציק פפר , יכלו להזדהות בגלוי עם סבלותיו וגבורתו של העם היהודי . ב1943-1942– כתב דער נסתר סדרה של דיוקנאות פסיכולוגיים עזי–ביטוי של יהודים בפולין הכבושה בידי הנאצים , שהתבססה על סיפורים ששמע מפי פליטים . פרץ מארקיש העלה על נס את גבורתם של יהודים בפואמה האפית המונומנטלית שלו "מלחמה" ( 1948 ) וברומן הליכת הדורות ( 1948 ) על אודות מרד גטו ורשה . הוועדה היהודית האנטיפאשיסטית שנוסדה בשנת 1942 כדי לגייס את תמיכתם של יהודי העולם במאמץ המלחמתי הסובייטי , נתפתחה לכדי מוסד יהודי מרכזי בהנהגתו של השחקן הכריזמטי שלמה מיכאלס . האופטימיות הבתר–מלחמתית נופצה בזמן עווית הטרור האחרונה של תחילת המלחמה הקרה ב . 1948-1947– הפעם , שלא כמו בזמן הטיהורים של סוף שנות ה , 30– יוחדו היהודים כמטרה בפני עצמה . כמעט כל סופרי היידיש , השחקנים ופעילי התרבות הבולטים נעצרו ומוסדות תרבות היידיש נסגרו . מיכאלס נהרג בשנת 1948 בתאונת מכונית מבוימת , ו13– מן הקשורים בוועדה היהודית האנטי–פאשיסטית , ובכללם ברגלסון , פפר , הופשטיין , קוויטקו ומארקיש , הואשמו בבגידה במדינה והוצאו להורג בשנת . 1953 תרבות היידיש הסובייטית לא הצליחה להתגבר על המהלומה . בשנת 1961 נוסד במוסקבה כתב עת ספרותי בשם סובייטיש היימלאנד ( מולדת סובייטית , ( אבל לא נעשה כלום בתחום החינוך ליידיש . ספרות היידיש שרדה רק בין אנשי הדור המזדקן שקיבל את חינוכו לפני המלחמה . לרבים מן היהודים הדוברים רוסית היה פרופיל בולט בפוליטיקה הסובייטית , בכלכלה ובתרבות . במיוחד בלטו יהודים ( איסאק באבל , אדוארד באגריצקי , סמיון גכט , איליה אילף ) במה שנקרא "האסכולה הדרומית–מערבית" של הספרות הרוסית , ששאפה להחיות מחדש את הסגנון התוסס והמשועשע הקשור בשמו של גוגול , בניגוד לאסכולה הקודרת והמדכאת של סנט פטרבורג . איסאק באבל , המפורסם באנשי הזרם הזה , נולד באודסה למשפחה ממעמד הביניים הנמוך אבל הצליח לסיים את לימודיו באוניברסיטה בסנט פטרבורג . אף שדיבר יידיש שוטפת וידע עברית , עיקר ההשפעה על התפתחותו כסופר באה לא ממקורות יהודיים כי אם מן הרוסיים והצרפתיים . יצירתו הנודעת ביותר , אוסף רישומים צבאיים בשם חיל הפרשים האדום , ( 1925 ) היא דיווח מקורי ביותר על ימי התוהו ובוהו של מלחמת ברית המועצות עם פולין בקיץ 1920 שבה השתתף באבל ככתב של העיתון הצבאי של המפלגה הקומוניסטית . הגיבור האוטוביוגרפי , אינטלקטואל יהודי בשירותה של המהפכה , קרוע בין הערצתו לחיוניות חסרת הרחמים של הקוזאקים מחיל הפרשים האדום לבין געגועים סנטימנטליים לעולם הכלה והולך של יהודי ווהלין . במלחמת העולם השנייה ניסתה ברית המועצות לגייס למאבקה בנאצים את תמיכתם של יהודי העולם באמצעות "הוועדה היהודית האנטי-פאשיסטית" בהנהגתו של השחקן הכריזמטי שלמה מיכאלס ( כאן בתצלום מתוך ספר של יוסף שיין על התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה )
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|