|
|
Page:162
( המרחב ) והפנימי ( העולם היצרי–האינסטינקטואלי של היחיד ) ובשליחות התחייתית הציבורית של השירה , שהוטל עליה להחזיר את האומה אל החיים ואל הטבע , כפי שנקבעה בשירתם של ביאליק וטשרניחובסקי , היתה חזקה במידה מספקת לעכב ולמתן התפתחויות שנבעו מהתבדות האמונה הזאת . כמעט עד לשנות ה20– של המאה שמרה השירה בעיקרה על הזיקה המימטית ההדוקה למרחב החיצוני ואפילו למציאות הלאומית החברתית ( כגון באידיליות של טשרניחובסקי ושמעוני . ( המהלך המודרני בשירה זקוק היה לתקופה ממושכת של חלחול אטי וחשאי עד להתפרצותו הנסערת אחרי מלחמת העולם הראשונה ובעיקר בתקופת העלייה השלישית בארץ–ישראל . הפרוזה יכלה כביכול להקדים ולהתפרץ לעבר המודרניזם באשר המכשולים שעל דרכה לא היו גבוהים מדי . לכך יש להוסיף נימוק כבד משקל יותר : הפרוזה , על פי עצם הפונקציה שלה במערכת התרבותית העברית המודרנית , היתה רגישה ביותר למעורער ולטרוף בחיים החברתיים היהודיים . היא חשה באורח חריף ומיידי בתוהו החברתי והתרבותי , שנוצר עם התפוררות מערכת החיים העממיים המסורתיים , וביטאה את תחושתו של היחיד בעל ההכרה , שניתק מהחיים האלה בילדותו או בנערותו , אך לא מצא לעצמו שום מסגרת קולקטיבית תחליפית והיה ל"תלוש" המפורסם המאכלס את מיטב סיפורי התקופה . מובן שמודעות לתוהו בחיים הלאומיים ולבדידותו החריפה של היחיד היהודי בתוכם נתנה אותות ברורים גם בשירה – בזו של ביאליק עצמו " ) צנח לו זלזל ( " ובזו של כמה מתלמידיו המובהקים , כגון יעקב שטיינברג , זלמן שניאור ויעקב לרנר . ואולם בבדידות של היחיד העברי בשירה הסתמן תמיד גם קו תחייתי–שליחותי : היחיד המחונן פילס בבדידותו דרך לפני " היהודי החדש" בחתירתו למלאות חיים רוחנית , רגשית ופיזית–יצרית . בדידותו היתה זו של החלוץ ההולך לפני המחנה והקורא למחנה להצטרף אליו , או המשלח במחנה הנחשל את זעמו הנבואי על שאין הוא מצטרף אליו במסעו אל ה"חיים" השלמים . בפרוזה , לעומת זאת , התבלטה בבדידותו של היחיד בעל ההכרה , גם זה הרואה בעצמו בעל שליחות לאומית ( כגון בסיפורי ברנר , ( התחושה של הקיום במנותק מהקשרים אורגניים של מקום , זמן ועדה ; תחושה המעוררת רגשות אנומיים ומפנה את תשומת הלב מן החוץ האנושי ומזיקת–אובייקט כלפיו אל ה ; נים הסובייקטיבי , שגם בתוכו מתערערים סדרי זמן ומקום ומתרופפים הקישורים הסיבתיים בין יצר , ריגוש ומחשבה . בניסוח פשטני כלשהו : השירה היתה אמונה על החתירה אל הרצוי , ואילו לפרוזה נועד התפקיד של הסימון המפוכח של המצוי . מובן שהדברים אינם ניתנים לחלוקה פשוטה כל כך . השירה העניקה לא פעם מבע נוקב למצוי הרגשי , ואילו הפרוזה הורתה לא אחת על הרצוי הלאומי . עם זאת הפונקציות השונות שקבעה התרבות העברית לז'אנרים השונים גרמו לפתיחותה העודפת של הפרוזה כלפי מציאות שהצדיקה בתוקף את הנחות היסוד של המודרניזם . ביצירת גדולי המספרים המודרניסטיים של התקופה תואר בעצם מצב אנושי 'מודרניסטי ; ' מצב שבו התרופף הקשר שבין החוץ החברתי לפנים הנפשי , בין הטבע לבין הנפש המתרשמת ממנו , בין ההיגיון הסיבתי בזמן ובמרחב ה'אובייקטיביים' לבין חוויית הערבוביה הקיומית , שהשתלטה על תחושת הקיום של היחיד . המהירות שבה 'הצדיקה' ההיסטוריה של העם היהודי , בשנים האלה של עקירה מן השורש התרבותי , התפוררות ותנועה המונית ממקום למקום , את החוויה המודרניסטית של כמה מטובי הסופרים העבריים ( וגם היידיים , כדוד ברגלסון ) לא היתה קיימת במהלך ההתנוונות של הבורגנות האירופית הליברלית של מפנה המאה ה , 20– או שהיא היתה נסתרת מן העין שאינה רגישה ביותר . משום כך יכול המודרניזם האירופי לבטא חוויה משותפת לרבים רק עם החורבן של הסדר החברתי והתרבותי בעת מלחמת העולם הראשונה . הערעור הקיומי , שהיה כה אופייני לחיים היהודיים , אפשר , ניתן לומר , את פריחתו המוקדמת של המודרניזם בסיפורת העברית . החוויה המודרניסטית המוקדמת הזאת שימשה ביסודה של סיפורת התודעה על גילוייה השונים ביצירות ברנר וגנסין , שבה ניתן לראות מעין הרחבה מודרניסטית של הריאליזם והעמקתו אל מעבר לתחומה של תמונת מציאות חברתית ופסיכולוגית פוזיטיביסטית , אך היא שימשה גם ביסודן של יצירות סיפורת מסוגים אחרים , שהקשר בינן לבין הריאליזם של המאה ה19– נותק או נחלש בדרכים שונות מאלו הקשורות ב'המסת' הזמן והמרחב האובייקטיביים בתודעה האנושית הסובייקטיבית . הסבר זה , שוב במעין היפוך פרדוקסלי , סולל את הדרך גם להבנת גורלו של המודרניזם בפרוזה העברית בעידן שבין שתי מלחמות העולם . כאן מסתמנת לנגד עינינו מעין תמונת תשליל של המצב התרבותי הספרותי ששרר בראשית המאה ה . 20– בספרות המערב זהו עידן הגבורה של המודרניזם בשירה , בפרוזה , במחזאות , במחשבה הביקורתית האסתטית . הישגיו החשובים ביותר של המודרניזם הספרותי מושגים בשנות ה20– ובשנות ה30– של המאה . בסיפורת הפרוזה נוצרות או מתפרסמות בעידן הזה כמעט כל היצירות המכוננות את המהלך המודרניסטי , מיוליסס של ג'יימס ג'ויס ועד החלק הראשון של האיש ללא תכונות של רוברט מוזיל , מן הרומנים הלא גמורים של פרנץ קפקא ועד להשאון והזעם ובשוכבי גוועת מאת פוקנר . אפילו בצרפת , שבה החל מרסל פרוסט ביצירת בעקבות הזמן האבוד , חטיבת היסוד של הפרוזה המודרניסטית , כבר בראשית העשור השני של המאה , טבע הארכי–רומן הגדול את חותמו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|