|
|
Page:151
כך נעשה למנהיג והוגה הדעות של קבוצת "העברים הצעירים" ( ה"כנענים , ( " שהאמינה בניתוק הבלתי נמנע של העם העברי החדש , הנוצר והולך בארץ–ישראל , ממקורותיו היהודיים ולכן גם מן האידיאולוגיה הציונית . רטוש ותלמידיו אף חזו השתלבות של העם העברי החדש במזרח תיכון " ) הסהרון הפורה ( " עברי – לא יהודי ולא מוסלמי – שתרבותו מבוססת על התרבות העברית הקדומה , שנוצרה לפני השתלטות האמונה המונותיאיסטית על דת ישראל והשתמרה ברבדים העתיקים ביותר של התנ"ך ובשירה האפית שנמצאה בתל אוגרית שבצפון החוף הסורי . בשירתו עשה רטוש שימוש מבריק ב"מפחרת" ( פנתיאון ) האלים הכנעניים ובצורות הלשון העבריות הקדומות . ואולם הוא יצר באמצעותם ( וכן באמצעות חומרים שיריים רבים אחרים ) לא שחזור ארכיאולוגי של שירת קדומים פרימיטיבית , ואף לא רצף של שירים אידיאולוגיים , המטיפים לתורה ה"כנענית , " אלא עולם מודרני סימבולי , שבמרכזו עומד האדם המורד , מנתק ההמשכיות של ההיסטוריה , איש הפעולה הכוחנית וחמדת החושים המשתלטת והכובשת ; איש גא , אכזר וטראגי העושה דרכו לבדו בעולם קשה ומנוכר " ) בטוחות פוסע גבר קורחות עולם רזה , ( " נוטל את שמתבקש לו ליטול , משתקע בהנאות חושים חריפות ללא מעצורים מוסריים , ונכון לשלם את המחיר הבלתי נמנע – שפיכות דמים ומוות . רטוש היה מרוחק מקבוצת שלונסקי–אלתרמן ריחוק אידיאי עקרוני . בעוד מיטב בני הקבוצה חותרים לפשרה או למיזוג בין האסתטי והמוסרי , בין החיוני ללוגי , הוא כפר באפשרות של פשרה או מיזוג כאלה ונטה בכל מאודו אחר האסתטי , הכוחני והחיוני , המכתיבים חוקי חיים ומוות שאינם כפופים לצווי המוסר . שירתו ביטאה אפשרות נפשית–תרבותית שלא היתה רחוקה מן הפאשיזם , אשר בני הקבוצה האחרים ( ובייחוד אלתרמן ) נאבקו עמה ודחו אותה לחלוטין . עם זאת הגשים רטוש בדרך עילאית את הנורמות הסימבוליסטיות של האסכולה . שיריו המוקדמים , שנאספו בקובץ הקטן חופה שחורה , ( 1940 ) שירים דחוסים ומונומנטליים , השפיעו על הקורא בסוגסטיביות המוזיקלית המופלאה שלהם , בעושר מדהים של מצלול ובריתמים מאגיים של חזרה והשבעה . לשונם , שהיתה מנותקת לחלוטין מלשון היומיום ועם זאת גם מן המסורות של העברית הספרותית התקנית , יצרה את המקרה הבולט ביותר בשירה העברית של המ < זר < ת האקזוטית והאטימות הסמנטית החלקית , האופייניות לחלקים מרכזיים בסימבוליזם הצרפתי והרוסי . רטוש יצר שירה 'הרמטית' שאילצה את הקורא לנתק את עצמו מן הפונקציה הרפרנציאלית ( על מה מדבר השיר , איזו מציאות הוא 'מחקה ( ' ולהתמקד בפונקציה הפואטית ( איך פועל השיר ומה הם המקורות של התחושה השירית שהוא משרה . ( עם זאת השפיעו השירים על הקורא גודש של יצריות , כוחניות ותודעת קורבן יחד עם זיקה עמוקה , אי–רציונלית , לאדמה , לנוף . חופה שחורה וכן שירי רטוש שנוצרו בעקבותיו בשנות ה40– ניצבים בפסגת ההישגים של הליריקה העברית המודרניסטית . משורר סימבוליסט אחר ( אף הוא מקבוצת שלונסקיאלתרמן , ( שהביא את השירה המודרנית אל סף ההרמטיות , היה אליהו טסלר . הוא היה משורר אזוטרי , שמיעט ביצירה ושיקע את כוחו בכמניין שירים , אף הם , ברובם , דחוסים ומונומנטליים , ומקדימי נעימה למובן , פונקציה פואטית לפונקציה רפרנציאלית . שלא כרטוש , מכל מקום , הוא היה רחוק מכל זיקה לקדומים לשוניים ולכוחנות פוליטית או פסיכולוגית . מקורותיו היו דווקא לשון השיח המשנאי והמודרניזם הרוסי האנטי–פוטוריסטי , הסימבוליזם והאקמאיזם ( טסלר היטיב לתרגם את שירי אוסיפ מאנדלשטאם . ( העניין הרוחני המרכזי שלו היה במאגיה של השפה , בזיקות המפתיעות הנוצרות בין המילים לבין עצמן ובינן לבין המציאות שהן מתיימרות לייצג , בתהליך ההשראתי המפוכח–השיכורי המנחה את המילים בדרכן לעבר הקונסטרוקציה השירית השלמה והמלוכדת . וריאנטים שונים של ניאו–סימבוליזם ניכרו בשנות ה30– וה40– גם בשירתם של משוררים שלא הזדהו עם קבוצת שלונסקי–אלתרמן או שהקשר בינם לבינה היה רופף . אפילו ש ( פירא ) שלום , שנראה עם הופעתו בסוף שנות ה20– כמין אנטיפוד , היפוכו של שלונסקי , משורר צעיר בולט , שהתקבל על לבם של ביאליק ובני דורו , עבר מנוסח מוקדם של אקספרסיוניזם מיסטי לנוסח סימבוליסטי , שבו נכתבו במשך שנות ה30– שיריו העיקריים , כגון מחזורי הס A נט A ת שלו והפואמה "שער החמישים . " בשירים אלה נעשה ניסיון עקיב לסגת מן המסירה המיידית של החוויה בהתהוותה לעבר מסירתה המעובדת לאחר שעברה תהליך של פרשנות מטפיזית , שבמרכזה הועמדה חידת הזהות של האני ה'תהומי , ' העלול להתפצל , להיפגש עם עצמו , להתנגש עם עצמו . למעשה , כתב המשורר מעין מדרש אוטוביוגרפי , שבו שולב אירוע בהגיג וכל פרט הוצג כאילו היה שייך בעת ובעונה אחת לעולם הממש ולעולם החלום והסמלים . הכוונות הפואטיות הללו מצאו את ביטוין בחתירה לסדר שירי צורני , שאופיינה בזיקה לסונטה ואף ל"כליל הסונטות" ( מחזור של ט"ו סונטות , שבו כל שיר נפתח בשורה שסיימה את קודמו והשיר האחרון מורכב מכל שורות הפתיחה של קודמיו , ( תצורה שירית שמקורה בשירת הרנסאנס , אך חידושה בדורות האחרונים אופייני לסימבוליזם ומבטא את האידיאלים האסתטיים וההגותיים שלו . שלום ניסה להטביע את "היקוד" הנפשי ב"צינת שיש" של צורניות מלוטשת , או ב"קרי יובל" הזורמים "בלי רעוש . " פגעו בו במידה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|